<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, רבי יהודה אומר אינו צריך, הרחב מעשר אמות ימעט, ואם יש לו צורת הפתח אע"פ שרחב מעשר אמות אינו צריך למעט. הכי הילכתא ולא כרב. וצורת הפתח מהניא נמי לגובהה.
[סוכה] (סככה) דאורייתא תני פסולה. פירש ר"י נר חנוכה שהדליקה יכבנה ויחזור וידליקנה. עיין פרק במה מדליקין ופ"ק דסוכה [ד' ע"א].
<h2>דף ג.</h2>
מקצת קורה בתוך כ' ומקצתה למעלה וכן סוכה, רבא אומר שניהם כשרין. וכן הלכה. אי מקלשת הוי חמתה מרובה. פר"י דלא מצרפינן סכך פסול בהדי כשר כמשמע פ"ק דסוכה [ט' ע"ב]. והכא לא סכך פסול הוא אך המקום פסול, דהוי למעלה מעשרים.
<h2>דף ד:</h2>
רובו ומקפיד עליו יש מפרשים בשער. ור"ת פי' דבבשר נמי מיעוטו ואינו מקפיד אינו חוצץ. עיין פ"ק דסוכה [ו' ע"ב] ופרק תינוקות [ס"ז ע"ב].
היתה גבוהה ממעטה תחת הקורה טפח, והיכר שלמטה כהיכר שלמעלה. אם היתה גבוה פחות מי' טפחים חוקק בה ד' אמות דהילכתא כאביי וכן פסקו רב אלפס והרמב"ם.
<h2>דף ה.</h2>
לחי הבולט מדפנו של מבוי לרוחבו פחות מד' אמות נידון משום לחי פירש"י אפילו לא הוקבע בשם לחי דקי"ל כאביי בלחי העומד מאיליו. ור"ת פסק כרבא. ול' דיע"ל קג"ם הוי לידה שאינו רואה פרק בנות כותים.
<h2>דף ה:</h2>
ד' אמות נידון משום מבוי פר"י בעינן היכר אפי' למ"ד משום מחיצה. וספק דדבריהם להקל פר"י קי"ל פרוץ כעומד מותר, ובידי אדם נמי אי אפשר לצמצם עיין פ"ב דחולין בתו' [כ"ח ע"ב].
מבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו, איתמר משמיה דר' אמי ור' אסי אם יש פס ארבעה מתיר עד עשר ואם לאו עד ג' מתיר ולא יותר. רב הונא מוקי לה דלא בקיעי בה רבים ובדאיכא גידוד דאי ליכא גידוד פירצתו בד'. וכן פסק הרמז"ל, מדפריך לעיל תאמר במבוי דפרצתו בד'. ורב חנין מוקי לה אפי' ליכא גידוד. וכן פסק ראבי"ה.
<h2>דף ו.</h2>
מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש ושמואל אמר כסתום. ופירש"י דצריך לעשות צורת הפתח בעקמומיתו. ופר"י דלא עביד בעקמומיתו מידי. והילכתא כרב באיסורי. ולכל הפירושים אי עביד צורת הפתח מכל צד סגי באמצעיתו בלחי. ופסק הר"ם ז"ל אפי' רוחב בעקמומיתו יותר מי' דלא גרע מאילו נפשט עקמומיתו והוי קצר משני הצדדין ובאמצעיתו רחב מי' הוי סגי בלחיים משני הצדדין ה"נ השתא מה שצריכין תיקון בעקמומית משום שיראו תקון למבוי בכל מקום שעומד אדם במבוי.
<h2>דף ו:</h2>
כיצד מערבין מבואות המפולשות לר"ה. עושין צורת הפתח מכאן ולחי וקורה מכאן דתניא [חנניה אומר] בית שמאי אומרים דלת מכאן ודלת מכאן ונועל ובית הלל אומרים דלת מכאן ולחי וקורה מכאן. איתמר רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר כחנני'. ופסק רב אלפס כרב דהא מבוי כנדל אסיק רבא כוותיה וה"מ מבואות המפולשות אבל ר"ה אמר רבה בר בר חנה ירושלם אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבים עליה משום ר"ה אלמא דר"ה בעי נעילת דלתות.
<h2>דף ז.</h2>
חסרון בגלגלת, נקיבת קרום בלא חסרון גלגלת, או חסרון גלגלת בלא נקיבת קרום בבהמה, טריפה עיין פרק אלו טריפות [מ"ב ע"ב].
<h2>דף ז:</h2>
אמר (רבא) [רב] מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדה לרשות הרבים חצר מותר ומבוי אסור.
<h2>דף ח:</h2>
איתמר מבוי העשוי כנדל אמר רבא עושה צורת הפתח לכולהו מחד גיסא. מצאתי בפירוש הקו' בעקמומיתו לצד מבוי גדול. ואידך גיסא מישתרא בלחי וקורה.
מבוי שבצידה אחת ארוך וצידה האחת קצר פחות מארבע אמות מניח הקורה באלכסון. רבא אמר אחד זה ואחד זה אינו מניח אלא כנגד הקצר קורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכר והילכתא כרבא דוקא שכלה המבוי אבל באמצע המבוי דברי הכל מניח באלכסון דאיכא היכירא דאינו משמש חוץ לקורה ואם יש באלכסון יותר מעשר אמות דברי הכל אין מניח אלא כנגד הקצר. וה"מ קורה אבל אם יש צורת הפתח מניח באלכסון ומשתמש כאן כנגד הארוך וכאן כנגד הקצר וכן ראיתי רבותי עושין.
והילכתא מותר להשתמש תחת הקורה. ובין לחיים היכא (דאיכא) [דאין] רוחב ארבעה הלחיים נמי מותר כרבא. [ט' ע"א] והני מילי דפתוח לרשות הרבים אבל פתוח לכרמלית מצא מין את מינו וניעור. [ח' ע"ב] נעץ שתי יתידות בשני צידי מבוי מבחוץ והניח קורה עליהן אסור.
<h2>דף ט:</h2>
איתמר נראה מבפנים ושוה מבחוץ נידון משום לחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים רבי חייא ורבי שמעון חד אמר נידון משום לחי וחד אמר אינו נידון והילכתא נידון משום לחי פירש רש"י בתרי מיני (בתוספות דף (מ') [ט'] מבואר) ור"י פירש דאיירי דוקא כאשר פירש כאן זה כותל שקוע מבפנים כזה.
<h2>דף י.</h2>
בעשר ושני טפחים סגי פיר"י דלאו דוקא שני טפחים אלא שני משהויין דפסי חצר משהו.
<h2>דף י:</h2>
מבוי הרחב עשרים אמות עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ד' אמות ומעמידו באמצע. אי נמי עביד כדרב יהודה דאמר מבוי רחב חמשה עשר אמה (מרחיב) [מרחיק] שתי אמות ועושה פס שלש אמות. והיכא דרחב עשרים אמה עושה ג"כ לצד אחר. וליחוש דילמא שבקי פיתחא רבא ועיילי בפיתחא זוטא חזקה אין אדם עושה כן ולא דוקא פס שלש אמות אלא אפי' קנה קנה פחות משלש עד שלש אמות. עוד פירש ר"י דצריך להעמיד לחי אצל הפס.
עור האסלא פירש ר"י הילכתא גמירי לה דלא אמרינן לבוד גבי טומאה וגבי כלי לא אמרינן אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל. וריצב"א פירש באופן אחר.
<h2>דף יא.</h2>
צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום. לכאורה הפי' שאין קנה העליון מונח על ב' הקנים, אלא מן הצד. ורבינו משה מיימון ושאר גאונים פי' דעשאה בקרן זוית כדאמרינן לעיל פיתחא (בקיר) [בקרן] זוית לא עבדי אינשי מיהו שם פיר"י אין דרך לעשות כן ואם עשה מועיל ומכל מקום מיישב פירושם דוקא פתח גמור מועיל אבל צורת הפתח לא.
בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא בתוספות משמע דצורת הפתח מהני בארבע רוחות.
<h2>דף יא:</h2>
צ"ה צריכה שתהא בריאה לקבל דלת אפי' של קשין. רב אלפס דילגו (ר"ל הא דאמר ריש לקיש צ"ה צריך היכר ציר, וקשה להר"מ ז"ל למנהג רב אלפס לדלג דבר הסובר שאין הלכה כן ולמה דילגו הא ליכא מאן דפליג ועיין במרדכי דף רכ"ג ע"ג ובאשר"י דף קי"ד ושם מבואר באריכות ועיין בכתבים ופסקים דמהרא"י סימן רל"ט). וכתב הר"מ ז"ל דעת רב אלפס לפרש הא דאמרינן בתר הכי תני מר בצורת הפתח אמר ליה ולא כלום פירוש דלא בעי היכר ציר. וכן נוהגין לצייר סיד בכותל ולית ביה היכר ציר אכן הר"ם ז"ל החמיר להצריך היכר ציר.
צ"ה קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביו הלכה כרב נחמן דאמר אין צריכין ליגע.
הכשר מבוי סתום ב"ה אומרים או לחי או קורה ודוקא אינו רחב יותר מי' אבל אם רחב יותר מי' צריך לעשות צ"ה.
<h2>דף יב.</h2>
רב אהילאי אומר עד ד' טפחים אבל פחות אין צריך תיקון לחד לישנא מחלק בין מבוי לחצר דחצר אפי' פחות מד' אם הוא נפרץ במילואו בעי תיקון והגדולים פוסקים כלשון הזה. ומבוי פחות מד' טפחים מחלון שעל גבי אותו מבוי זורקין ושופכין לתוכה בשבת עיין לקמן פ' כיצד משתתפין [פ"ו ע"ב]. והרמב"ם כתב מבוי פחות מג' אינו צריך כלום משמע דיותר מג' בעי תיקון.
הלכה כרבי אליעזר בפסי חצר דצריך ב' פסין במשהו.
לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין מים בשבת הא טלטולי מטלטל [ע"ב] דאית ליה גדודי פירש"י והים כסהו ורבו פתרונים עיין בתו' בפירוש הקו' דאית ליה גדודי שנשאר מן הפירצה בגובה עשרה והים כסהו.
<h2>דף יב:</h2>
איזהו מבוי שניתרת בלחי וקורה כל שארכו יותר על רחבו ובתים וחצירות פתוחים לתוכו. פירש"י במקום אחד דבעינן ב' חצירות וב' בתים לכל חצר והיכא דליכא בתים וחצירות דינם כחצר ובעי פס ד' או ב' פסים בשני משהויין או צורת הפתח. והקשה ר"י חצר שאורכו יותר על רחבו אמאי מותר בלחי וקורה הא אין חצירות פתוחות לתוכו, ותירץ דמבוי קרוב לרה"ר טפי מחצר הילכך החמירו במבוי להצריך בתים וחצירות. ומבואות שלנו אינם קרובים לרה"ר גמורות להכי ניתרות בלחי וקורה בלא חצירות דפתוחים לתוכו. עיין בסמ"ק [סימן רפ"ב].
<h2>דף יג.</h2>
קנקנתום פ"ה אידרמונ"ט לפירושו הוה אסור לתת לתוך הדיו לכתוב ס"ת תפילין ומזוזות ור"ת התירו ופי' דקנקנתום לאו היינו אידרמונ"ט. עיין במסכת מנחות ובגיטין [י"ט ע"א].
אבל תורה דסתמא כתיבה ה"נ דמחקינן פר"י גבי עד אפי' כתב סופר לשמה וחתמו העדים לשמה פסול אם לא שצוה להם הבעל. עיין מסכת גיטין פ' מי שאחזו [ע"ב ע"א].
<h2>דף יג:</h2>
הקורה צריכה שתהא רחבה טפח לקבל אריח אבל צ"ה אין צריך רק קנה מכאן ומכאן וקנה ע"ג. לקבל אריח חצי לבינה ובריאה לקבלו ר' יהודה אומר רחבה אע"פ שאינה בריאה.
<h2>דף יד.</h2>
רבה אמר מעמידין קורה אינו צריכה להיות בריאים כדי לקבל קורה ואריח. רב חסדא אמר אחד קורה וא' מעמידה צריכין להיות בריאין יש פוסקין כרבה. ת"ר קורה היוצאה מכותל זה ואינו מגעת לכותל אחרת וכן שתי קורות אחת מכותל זה ואחת מכותל זה פחות מג' ביניהן אין צריך להביא קורה אחר' ג' צריך רשב"ג אומר פחות מד' אין צריך להביא קורה אחרת [ב' קורות המתאימות אם מקבלות אריח לרחבו א"צ להביא קורה אחרת]. היתה אחת למעלה ואחת למטה רבי יוסי ב"ר יהודה אומר רואין את העליון כאילו היא למטה ותחתונה למעלה ובלבד שלא יהא תחתונה למטה מעשרה ועליונה למעלה מכ'.
<h2>דף יד:</h2>
לחי גובהו עשרה טפחים ורחבו ועוביו כל שהוא רבי יוסי אומר רוחבו שלשה טפחים. וכמה כל שהוא אפי' כחוט הסרבל. תנא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי אמר רבא לחי שהגביהו מן הקרקע שלש או שהפליגו מן הכותל לא עשה ולא כלום. אין הלכה כרבי יוסי לא בהילמי ולא בלחיים. פוק חזי כמאן עמא דבר פי' בקונטרס נהגו בלחי משהו וכ"ש בהילמי. ומותר לתת מים ומלח יחד בשבת מי מלח מועט וטוב לתת מלח תחילה על העוף ואחרי כן יתן השמן או המים דשרי לכולי עלמא עיין פרק (כלל גדול) [שמונה שרצים].
<h2>דף טו.</h2>
לחי העומד מאיליו שלא הוקבע לשם לחי, היכא דלא סמכי עלייהו מאתמול כו"ע לא פליגי דלא הוי לחי, כי פליגיה דסמכי עליה מאתמול אביי אמר הוי לחי ורבא אמר לא הוי לחי. רב אלפס פסק כאביי ור"ת כרבא. ובמחיצה כגון תל ונקע דאמר גוד אסיק או גוד אחית כו"ע ל"פ דהוי מחיצה.
בכל עושין לחיין ואפי' בדבר שיש בו רוח חיים ומטמא משום גולל וכותבין עליו גטי נשים ורבי יוסי הגלילי פוסל.
<h2>דף טו:</h2>
על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות וא"ת אם מת אביה מותר כדתניא [נדרים מ"ו ע"א] קונם לביתך שאיני נכנס מת או מכרו לאחר מותר. ותירץ עדיין קרוי בית אביה כדכתיב [בראשית ל"ח] שבי אלמנה בית אביך ובאותו פעם נפטר שם אביה. ומכאן מכשירין כתובה שנכתב בה דהנעלת ליה מבי אבוה ומת אביה, אכן טוב יותר לכתוב מבי נשא.
שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלים ובהמה. מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהו פרצות יתירה על הבנין. פרצה כעשר פתח, יותר מעשר אסור. פרוץ כעומד הלכה כרב פפא דאמר מותר. ת"ש המקרה סוכתו בשפודין אם יש ריוח כמותו כו' והא אי אפשר לצמצם ומשני במעדיף והקשה ר"י בפרק קמא סוכה [ט' ע"ב] מוקי כשחבטו ופירש"י שעירבו והוי כשר רוב עיין פרק קמא דסוכה. וכשלא עירבו וניכר הפסול לא יתבטל ברוב הכשר.
<h2>דף טז:</h2>
מקיפים שלשה חבלים זה למעלה מזה ולא יהא בין חבל לחבירו שלשה טפחים עובי החבלים יותר מטפח כדי שיהא בין הכל עשרה טפחים. וא"ת מה צריך שלשה חבלים בחבל א' דיי דצורת הפתח מתיר בד' רוחות ואפילו יותר מעשר ותירץ דאתי גמלי ושדו ליה. ובירושלמי [פ"א ה"ט] מתרץ בעניין אחר.
<h2>דף יז.</h2>
מקיפין בקנים ובלבד שלא יהא בין קנה לחבירו שלשה טפחים וכו' תסתיים דרב הונא אמר שבת גורמת דאמ' [רבה בעאי מ]רב הונא עירב דרך הפתח ונסתם הפתח ואמר לי הואיל והותרה הותרה, לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי קא מיפלגי. חצר שנפרצה וכן מבוי שניטל קורתו או לחין מותרין לאותה שבת ואסורין לעתיד לבא רבי יוסי אומר אם מותרין לאותו שבת וכו' לימא רב הונא כר' יהודה ור' יצחק כר' יוסי ומשני רב הונא אפי' כרבי יוסי התם ליתנהו למחיצות ורבי יצחק אפי' כר' יהודה התם איתנהו דיורין. פי' ר"י דהלכה כרב הונא. שבת הואיל והותרה הותרה היכא דאיתנהו למחיצות ואם עירב דרך הפתח ונסתם שרי ואפי' נסתם באמצע השבוע ונפתח בשבת שרי אם עירב לכל השנה מידי דהוה אספינות דנקשרו והותרו וחזרו ונקשרו [שבת ק"א ע"ב].
<h2>דף יז:</h2>
במחנה פטורין מנטילת ידים. לא שנו אלא מים ראשונים אבל מים אחרונים חובה. (כל מילתא) [כייל מילחא] צריכה נטילת ידים. פירש ר"י עתה אין נוהגין במים אחרונים. עיין מסכת ברכות [נ"ג ע"ב].
(פירש) ופטורין מלערב, ל"ש אלא עירוב חצירות אבל עירוב תחומין מדאורייתא. בירושלמי מפרש דשנים עשר מיל מחנה ישראל הוי דאורייתא. ואלפים אמה פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן.
עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין נראין כשמונה דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר שמונה נראין כשנים עשר ארבעה דיומדין וארבע פשוטין גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה ועוביו כל שהוא. וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר דברי רבי מאיר רבי [יהודא] אומר של ארבע ארבע קשורות ולא מותרות אחת נכנסת ואחת יוצאת. מותר להקריב לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה [י"ח ע"א] מותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסים.
<h2>דף יח.</h2>
רבי יהודה אומר עד בית סאתים אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא בגינה ובקרפוף אבל אם הי' דיר או סהר ומוקצה או חצר אפי' בית חמשת (קבין) [כורין] ואפי' בית עשרת כורין מותר. פירש רש"י מוקצה רחבה שאחורי הבתים ועדיף יותר מקרפוף דהא לא שרי רבי יהודה בן בבא בקרפוף וגינה ע"י היקף דירה יותר מבית סאתים, ורחבה שריא אפי' בת עשר כורין ואפי' כולה זרועה אליביה דדברי הכל אע"ג דאמרינן [כ"ג ע"ב] קרפוף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור. ננטע רובו הרי הוא כחצר ומותר. הא נזרע מיעוטו שרי ל"ש אלא בית סאתים אבל יותר מבית סאתים אסור מ"מ ברחבה (ש"מ) [שמא] מותר וצריך עיון.
<h2>דף יח:</h2>
לא יהלך אדם אחרי אשה ואפי' היא אשתו. אחורי עבו"ז ולא אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין. פירש ר"י לכאורה משמע דאחורי בית הכנסת היינו לצד הארון וקשה דאמרינן פרק קמא דברכות [ו' ע"ב] כדו בר קיימת קמי מרך ואמרינן ל"ש אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא קאי כדו בר שהציבור משתחוים לצד מזרח ששם הארון והוא משתחוה לצד מערב. ונראה דאחורי ביהכ"נ היינו אחורי העם ולהכי קאמר אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה לכן העומד חוץ לבית הכנסת למזרח לדידן שמתפללין לנגד המזרח לא יהפוך פניו לא למזרח ולא למערב דלא קרי מהדר אפיה לבי כנישתא לאחד מן הפירושים אלא יהפוך פניו לצד דרום או לצפון עיין פ"ק דברכות ובסמ"ק.
<h2>דף כ.</h2>
לא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י לקמן מוקי לה בחפצים הצריכים לו דחיישינן שמא יוציא החפץ הצריך לו אבל בחפץ שאין צריך לו מותר לשתות. וכן תנן [צ"ח ע"ב] אדם עומד ברה"ר ומטלטל ברה"י חפץ שאין צריך לו להוציא. ולא יעמוד ברה"י וישתין וירוק ברה"ר או איפכא ולפי תירוץ אחר שתירץ ר"י אפילו אם הוציא ראשו לרשות האחר אסור לרוק ולהשתין.
<h2>דף כ:</h2>
אמר רבי יצחק לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמת עולי רגלים בלבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד.
<h2>דף כא.</h2>
מידי דחזי לאדם בעינן. פירש ר"י לפירוש האחד דמותר לתקן לצורך אדם אם היו רחבין.
אחוו ליה מתוותא פירש ר"י כפרים קטנים ובמסכת גיטין [ז' ע"א] גבי קינה ודימונה ועדעדה דהוי עיירות גדולות קרי נמי מתוותא לפי זה יכולין לכתוב בגטין מתא פלוני בין גדולה בין קטנה. אבל רש"י פירש הכא מתוותא גדולה וחריבות לפי זה אין ראיה לקטנות.
<h2>דף כא:</h2>
מוטב אמות ולא אעבור על דברי חכמים בנטילת ידים. פירש ר"י מחמיר על עצמו היה דהא אמרינן לעיל [י"ז ע"א] ופטורים מרחיצת ידים במחנה.
<h2>דף כג.</h2>
ועוד אמר רבי יהודה בן בבא הגינה והקרפוף שהיא ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים מוקפת גדר י' טפחים מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא שם שומירה ובית דירה או שתהא סמוכה לעיר. ר' יהודה אומר אפי' אין בה אלא בור שיח ומערה. רבי עקיבא אומר אפי' אין בה א' מכל אלו מטלטלין בתוכה ובלבד שתהא ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. [ע"ב] הלכה כרבי יוסי ואפי' אריך וקטן והלכה כר' עקיבא ואפי' אין בה שומירה. [ע"א] ופיר"י דגינה יתירה מבית סאתים לא מהני אפי' שומירה ובית דירה אלא הוקף לדירה או פתח ולבסוף הוקף.
<h2>דף כג:</h2>
נזרע רובו דוקא ביתר מבית סאתים הקרפוף דאי בית סאתים אפילו כולה זרועה שרי דהא [ל]רבי יהודה בן בבא דמחמיר(י) בכולהו מהני שומירה ובית דירה לגינה וסתם גינה זרועה כולה.
<h2>דף כד.</h2>
אמר רב נחמן קרפוף יותר מבית סאתים פורץ בה פירצה יותר מעשר וגודרה ומעמידה עד עשר ודיו ומטלטל בכולו.
אמר רב כהנא רחבה שאחורי הבתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות אם יתירה מבית סאתים אם פתח בה פתח מותר לטלטל בכולה ולא אמרן אלא פתח ולבסוף הוקף אבל הוקף ולבסוף פתח לא.
קרפוף יותר מבית סאתים ונתמלא מים כנטעים דמו ולא מבטלי. הוקף דירה ואפי' יש בעומקו עשרה יותר מבית סאתים רוחב ודוקא שהם מים נקיים דחזו לתשמישתא.
<h2>דף כה.</h2>
אכסדרה בבקעה פירש"י דבג' מחיצות אמרינן פי תקרה (יורד וסותם). ור"ת פי' איפכא דאפי' אם יש ג' מחיצות לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אם לא שיש מן מחיצה הד' קצת.
<h2>דף כה:</h2>
הכא במאי עסקינן דעבידא כי ארזולא פירש"י דעשוי בשיפוע דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא בדבר שוה.
<h2>דף כו:</h2>
לדברי רבי אליעזר המבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל ואנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא אבל להם מותר. וכשהוא מבטל רשות אין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד, ולרבנן נמי היכא דגלי ואמר בטלתי רשות חצירי וביתי גלי. ומבטלין וחוזרין ומבטלין. גאונים פסקו כרבנן מדקאמר בקשתי ולא מצאתי ועוד סתם מתניתין דפרק הדר [ס"ט ע"ב] אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב. ולא שייך הלכה כדברי המקיל בעירוב, דרבנן נמי מקילין לענין חוזרין ומבטלין.
בכל מערבין פר"י בעירובי(ן) תחומין דוקא, דאי עירובי חצירות דוקא בפת (כדאמרינן פ' הדר דף ע"א) ומשתתפין חוץ ממים ומלח, הכל ניקח בכסף מעשר חוץ ממים ומלח, הנודר מן המזון מותר במים ומלח, מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס רבי יהודה אומר אפי' בבית הקברות [כ"ז ע"א] מפני שיכול לחוץ ולאכול. אמר רבי יוחנן אין למידין מכל הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ.
<h2>דף כט.</h2>
מערבין בקב תפוחים. פר"י אפי' תפוחי יער. עיי"ש שיעור כל הפירות.
עוכלא תבלין ליטרא ירק, עשרה אגוזים, חמשה אפרסקין, שני רימונים. יין מבושל לאכול בו שתי סעודות חומץ כדי (לאכול) [לטבל] בו מזון שתי סעודות [זתים ובצלים ב' סעודות].
<h2>דף כט:</h2>
לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו.
שכר מערבין כוס של ברכה צריך שיעור רובע רביעית פר"י רובע רביעית הלוג כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית הלוג. ולענין מזיגה עיין פרק ערבי פסחים [ק"ח ע"ב].
כל שהוא לפתן ללפת בו שתי סעודות. כל הנאכל כמות שהוא מאכל שתי סעודות.
<h2>דף ל.</h2>
בצים חיות שתים.
<h2>דף ל:</h2>
תרומה נמי אפשר דמיתשל עליה פיר"י תרומה ביד כהן, (ו)אי אפשר לאיתשולי עלה. לא נחשדו לתרום שלא מן המוקף פיר"י דאיירי בפירות שלא צריך לאכול בשבת דאי צריך לאכול מהם בשבת שרי פ' האשה רבה (דף (נ"ג) [צ"ג]). אלא סומכוס סבירא ליה כרבנן הקשה ר"י אם כן לא נזיר יערב ביין דשבות הוא (לישראל) [לישאל] על נדרים בשבת ותי' כיון דהוא לצורך שבת כגון לשתות היין בשבת שרי להתיר הנדר בשבת.
ולכהן על בית הפרס פיר"י ע"י נפוח כיון דדבר מצוה התירו לאו דטומאה דרבנן, כדאמרינן פ' מי שהוציאוהו (דף (מ"ה) [מ"ז]) ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהן אפי' בלא ניפוח ובפרק מי שמתו [י"ט ע"א] מתיר טומאת דרבנן גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות לצאת לקראת מלכי ישראל. או משום כבוד הבריות.
מפני שיכול לחוץ גאונים פוסקים דלא כר' יהודא אע"ג דהלכה כדברי המיקל בעירובין ואמרינן נמי לקמן כל מקום ששנה רבי יהודא בעירובין הלכה כמותו, מ"מ בהא כיון דמוקי תלמודא, דרבי יהודא כרבי יוסי ברבי יהודא דאהל זרוק שמיה אהל (ולא) [לא] קיי"ל כוותיה, דהלכה כרבי מחבירו, וס"ל דלא שמיה אהל.
<h2>דף לא.</h2>
בפשוטי כלי עץ. משמע דאפילו מדרבנן לא מטמו. וכן סולם עיין פ"ק דסוכה [ה' ע"א] ודף של נחתומין ודכוותיה מטמאין מדרבנן.
מערבין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני שנפדו, והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל.
<h2>דף לא:</h2>
השולח עירובו ביד חש"ו או ביד מי שאינו מודה בעירוב [אינו עירוב] ואם אמר לאחר לקבלו הימנו הרי זה עירוב. מיירי בעירובי תחומין אבל בעירובי חצירות קיי"ל כרב הונא דאמר קטן גובה את העירוב.
<h2>דף לב.</h2>
חזקת שליח עושה שליחותו. הרב רבינו שמשון מפליי"ר פוסק כרב ששת דחזקה שליח עושה שליחתו בדבר שאם לא יעשה שליחתו יבוא המשלח לידי עבירה. ור"ת פוסק הלכה כרב נחמן עיין פ' התקבל בגיטין [ס"ד ע"א].
<h2>דף לב:</h2>
ולא לעביד (עשיית השליח) [עם הארץ] איסורה רבה, כיון דלא פשע, אבל בהדביק פת בתנור דפשע המדביק פריך תלמודא וכי אמרינן לאדם חטא כדי שיזכה חבירך.
נתנו באילן למעלה מעשר טפחים אין עירובו עירוב, למטה מעשרה עירובו עירוב. באילן עומד ברה"ר ונתכוין לשבות למטה ודקשיא לך הא משתמש באילן, כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
<h2>דף לג:</h2>
איתביה רבין בר שבא כיצד עושה מוליכו. פירש בקונטרס על ידי שילוחו דאי בעצמו לא צריך פת דפסקינן פרק מי שהוציאוהו [נ"א ע"ב] אחד עני ואחד עשיר מערב ברגליו, בלא פת.
<h2>דף לד:</h2>
נתנו בראש הקנה (אפי') [אסור], תלוש ונעוץ אפי' גבוה מאה אמה הרי זה עירוב.
במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב רבי אליעזר אומר אם אין יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב. ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר פי' ר"י דמיירי דצריך תיקון בנין גדול.
<h2>דף לה.</h2>
הכא במנעול וקטיר מיתנא אבד מפתח של תיבה אסור לשוברה עיין פרק כל הכלים [קכ"ב ע"ב] ופ"ק דביצה [י"א ע"ב]. וההיא למיברז חביתא פי' ר"י דמיירי כמו במוסתקי. עיין פרק במה טומנין [מ"ח ע"א].
נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב משחשכה הרי זה עירוב, ספק רבי מאיר ורבי יהודא אומרים הרי זה חמר גמל העיד אבטולמיס על ספק עירוב שהוא כשר והכי הילכתא. נתגלגל אמר רבא ל"ש אלא חוץ לארבע אמות אבל תוך ארבע אמות כשר. הנותן עירובו יש לו ארבע אמות.
<h2>דף לו:</h2>
מתנה אדם על עירובו אם באו כותים אם בא חכם רבי יהודא אומר אם אחד מהם רבו ילך אצלו.
<h2>דף לח.</h2>
רבי אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם ב' עירובין אם (עירבו) [עירובי] בראשון למזרח בשני למערב או איפכא וחכמים אומרים מערב לרוח אחת לשני הימים או אינו מערב כל עיקר, כיצד הוא עושה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ובשני מחשיך עליו ואוכלו. מכאן משמע דמותר לאכול העירוב לכתחילה משחשיכה לאחר קניית העירוב.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רב הלכה כארבע זקנים ואליבא דרבי אליעזר דאמר שבת ויו"ט שתי קדושות הן. והכי קיי"ל.
מאי הכנה דתניא עיין פ"ק דביצה [ב' ע"ב] ובפרק שני.
<h2>דף לט.</h2>
(דר"ה אהיה) [ר"ה שהיה] ירא שמא תתעבר וכו' מאן חכמים רבי יוסי דסבר שני יום טוב של ר"ה קדושה אחת היא, וכן הלכה [ע"ב] אבל שני ימים טובים של גליות מודה רבי יוסי לחכמים שהן שתי קדושות.
אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה פיר"י בבבל ובכל מקום שאין בי"ד סמכינן על רוב שנים כדאמרינן פ"ק דר"ה [כ"א ע"א] דאין עושין יוהכ"פ אלא יום אחד אפי' בזמן המקדש שהיו מקדשין על פי הראי'.
<h2>דף לט:</h2>
ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא ענין כותי שהביא דורון כדי שיעשו ביו"ט ראשון וביו"ט שני במחובר ומחוץ לתחום עיין פ' אין צדין [כ"ד ע"ב].
<h2>דף מ.</h2>
אדעתא דכולהו רבנן אתו. תוספות פסקו דהלכה כרב ששת.
<h2>דף מ:</h2>
רבי דוסא בן הרכינס וכו' זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. מקראין דמוסף דר"ח בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות ובראשי חדשיכם עיין בסוף מסכת ראש השנה [ל"ה ע"א].
מהו לומר זמן בר"ה וביוהכ"פ אמר ליה אנא אקרא חדתא אמינא שהחיינו פירוש בראייתי אותו. אמר ליה רשות לא קאמבעי ליה כי קאמבעי ליה חובה, והילכתא אומר זמן בר"ה וביוהכ"פ ואפי' בשוק. ולומר זמן בליל שני דר"ה איכא פלוגתא דרבוותא, עיין פרק ערבי פסחים [ק"ב ע"ב].
דילמא אתי למיסרך אבל אירע ברית מילה בתשעה באב. או חופה בעשרה בטבת מברכין על היין לא חיישינן דילמא אתי למיסרך כיון דלא אתי בקביעות ותשעה באב שחל להיות במוצאי שבת סדר הבדלתו עיין סוף מסכת תענית.
<h2>דף מא.</h2>
אי אתם מודים ט' באב שחל באחד בשבת. פיר"י אפי' הפסיק סעודתו בערב ט' באב או בערב יוכ"פ מותר לאכול אחרי כן כדמשמע באיכה רבתי [ג' ו'] עיין סוף מסכת תענית (סי' כ"א).
<h2>דף מא:</h2>
הלכה מתענה ומשלים. פיר"י אם ירצה, אבל אינו חובה כדמשמע לישנא מהו להשלים. ודוקא עד לאחר בית הכנסת יכול להשלים שלא יאכל קודם שיקבל שבת כדמשמע כל הסוגיא אבל לאחר שהתפלל וקיבל שבת אסור להתענות ומי שיושב בתענית חלום בע"ש ישלים, ק"ו משבת עצמו עיין פ"ק דשבת (סי' י"ד).
מי שהוציאוהו כותים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאלו לא יצא הוליכוהו לעיר אחרת (או) נתנוהו בדיר או בסוהר רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומרים מהלך כולה ורבי יהושע ורבי עקיבא (אמר) [אומרי'] אין לו, אלא ד' אמות, מעשה שבאו מפלנדי"א והפליגה ספינתם בים ר"ג ור' אלעזר בן עזריה הלכו כולה, ור"ע ורבי יהושע לא זזו ממקומן. אמר רב נחמן יצא לדעת והחזירו כותים אין לו אלא ד' אמות וכ"ש יצא לדעת וחזר לדעת. הוצרך לנקביו גדול כבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה, אי פיקח הוא עייל לתחומיה כיון דעל על. אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו למקומם אפי' במזיד לא הפסידו מקומן. פיר"י וכ"ש בשוגג שלא במקומם, וקיי"ל לא קנסו שוגג אטו מזיד לא בדאורייתא ולא בדרבנן.
פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה, אמרו מהו לירד מן הספינה אמר להם מותרים אתן שכבר היינו תוך התחום קודם שחשיכה.
<h2>דף מב.</h2>
היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות. שבת בבקעה והקיפוה כותים מחיצה בשבת מהלך אלפים ומטלטל בכוליה ע"י זריקה, ותניא כוותיה.
<h2>דף מב:</h2>
אמר רב הלכה כרבי גמליאל בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר בספינה ולא בדיר וסהר. פסק רשב"ם דנכנס בספינה מערב שבת מהלך כולה וכל הספינה הוא לו כארבע אמות וההוא דאין מפליגין סוף פר' קמא דשבת [י"ט ע"א] בית שמאי היא ועוד פסק דאפי' בשבת מותר ליכנס בספינה אך אין לו אלא ד' אמות. וכן [רצה ל]התיר ליכנס בקרון מערב שבת ור"י אסר ליכנס בקרון אפי' מערב שבת, ואסור ליכנס בספינה בשבת ואם נכנס מהלך את כולה. ואותן בני אדם שמדליקין נרות בספינה בערב שבת ואוכלין שם ופורשין בשבת לא יפה עושין. הלכה כרב.
<h2>דף מג:</h2>
נחמיה משכתיה שמעתתא ויצא חוץ לתחום. אמר להם עשו לו מחיצה של בני אדם ויכנס דדוקא יצא שלא לדעת ודווקא בני אדם הנעשים מחיצה שלא לדעתם.
<h2>דף מד.</h2>
כדי שלא תפול חמה על המת והוי צורך חי דאם יסריח ילכו החיים מן הסוכה.
פקק החלון יש מפרשים דוקא למעלה אבל מן הצד מותר. ורבינו תם פירש אף מן הצד אסור היכא דדופן מתרת כגון דופן שלישי של סוכה או ההיא דפרסו סדינים, אבל לצל בעלמא מן הצד שרי ענין עראי לכתחילה, ולמעלה דוקא תוספת כגון דכרי דבפרק המוציא תפילין [ק"ב ע"א].
<h2>דף מד:</h2>
מי שיצא ברשות ואמרו לו נעשה מעשה כגון לחיה אמרו ילדה אשה וכיוצא בזה יש לו אלפים אמה לכל רוח, ואם היו תחומים שלו מובלעים בתוך תחומו שנתנו לו חכמים כאלו לא יצא כרב שימי.
וכל היוצאין להציל חוזרין בכלי זיינן למקומן [מ"ה ע"א] כותים שצרו על עיירות ישראל על עסקי ממון אין יוצאין בכלי זיין ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא [על] עסקי תבן וקש מחללין עליהן השבת. ומהאי טעמא התירו עתה לחלל ולצאת בכלי זיין היכא דכותים צרים על עיירות כי סכנת נפשות הוא ליהודים הדרים בתוכה וכן הורו בוורמש"א בספר רוקח.
<h2>דף מה.</h2>
מי שישב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר ושבת בתוך התחום ולא ידע רבי יהודא אומר יכנס והרי הוא כאנשי העיר. כן פסק רב אלפס.
מי שישן בדרך ולא ידע עד חשיכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי רבי יוחנן בן נורי, וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות לאיזה רוח שירצה ואם בירר אינו יכול לחזור.
<h2>דף מו.</h2>
נהרות המושכין ומעיינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם פי' הראשון הממלא בו פירש ר"י ואפי' הן של יחיד.
אמר רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי יוחנן בן נורי והלכה כדברי המיקל בעירוב. פי' ר"י לענין אדם הלכה כרבי יוחנן בן נורי ולענין כלי הפקר הלכה כרבנן דלא קנו שביתה. ומוכיח הר"ם ז"ל דהלכה כדברי המיקל בעירוב. היינו תנאי ולא אמוראי מדפריך אדיכרי מברכתא [מ"ז ע"ב] והא שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, והוא כתב דלשון תוספות גבי ההוא פונדק דאתי כותי בשבת פרק הדר [ס"ה ע"ב] משמע דאף באמוראי הלכה כדברי המיקל.
כל מקום שיחיד מיקל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו דשמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. והלכה כדברי המיקל באבל פיר"י ואפי' יחיד במקום רבים. ראש השנה ויום כפורים כרגלים ואפי' ביום ראשון של אבילות דהוי דאורייתא לפי ה"ג מ"מ כדברי המיקל. וכן מוכח פרק יש בכור [מ"ט ע"א] ואם מת תינוק ביום ל' אין מתאבלין עליו דיום ל' כשלפניו. ובה"ג יש היכא דשכיב שיכבא ביו"ט ראשון של פסח וסוכות או ביו"ט שני או בחוהמ"ד או ביו"ט ראשון של ימים האחרונים לא נהג אבילות עד אסרו חג, ויו"ט אחרון מסליק סליק למנין שבעה דספיקא דרבנן הוא. אבל שכיב ביו"ט אחרון נוהג אבילות דיום ראשון הוי דאורייתא והוי ודאי ויו"ט ספיקא דרבנן והא דאמרינן פרק קמא דכתובות [ד' ע"א] ונוהג שבעת ימי המשתה ואפי' יום ראשון אינו נוהג, גבי חתן הקילו. ושאר גאונים כתבו דאינו נוהג אבילות ביו"ט שני.
<h2>דף מו:</h2>
הלכה כרבי עקיבא מחבירו כרבי יוסי מחבירו רבי יהודא ורבי שמעון כרבי יהודא רבי מאיר ורבי שמעון תיקו וכל הני כללות הלכה ואפי' בברייתא.
<h2>דף מז:</h2>
והכלים והאוצרות ששבתו בתוך התחום יש להם אלפיים לכל רוח, פירש הקונטרס ואפי' הן של הפקר וכ"ש אם יש להם בעלים. וצריך לומר דהבעלים הם בעיר אחרת חוץ לתחום מן הכלים דאי לאו הכי הוי כרגלי הבעלים ור"י פירש דהכא בכלים דהפקר מיירי ולא דמי לגשמים דהוי כרגלי אותה העיר. דהתם דעת אנשי העיר עליהן אי נמי הכי נמי הוי פירוש אלפים מן העיר.
הנהו דיכרי דאתו למברכתא שרא רבא לבני מחוזא למזבן מינייהו אמר ליה רבינא והאמר רבי יוחנן חפצי הכותי קונין שביתה גזירה בעלים דכותי אטו בעלים דישראל, ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן הדר אמר רבא ליזבנינהו לישראל דבני מברכתא דלדידהו כולה מברכתא כד' אמות דמיא בריש פירקא הוליכוהו לעיר אחרת פירש"י יש מוקפת ג' מחיצות ופירש ר"י דצריך מוקף לדירה ולא ד[מ]י לשובת או נותן עירובו כי שם אינו צריך מוקף מחיצות אפי' באילן תוך עיבור העיר וראי' מפרק שני דראש השנה [כ"ג ע"ב] חצר בית יעזק דלא זזו העדים משם כיון דיצאו חוץ לתחום עיי"ש ולפי זה דבר הבא מחוץ לתחום בשביל כותים דשרי לישראל או הבא בשביל ישראל זה דמותר לאחר לא יטלטל אותו חוץ לארבע אמות בכפר שאינו מוקפת מחיצות או במבצרים דסתמו הוקף ולבסוף ישב אבל סתם עיירות ישב ולבסוף הוקף לשון התוספות משנץ, ורבינו יואל הלוי התיר בפירות הבאים מחוץ לתחום לעיר שהוקפה לדירה דכל העיר להם כד' אמות, ורבינו אפרים בר יצחק אסר מדאמר לעיל ונתנוהו בדיר וסהר דהוו רשות היחיד גמור משמע אבל בעיר לא ובסוף תשובתו כתב דדעתו היה להתיר מפני כבוד הבריות שיושבין בספינה כל יום השבת ונצרכין לנקביהן ונכנסין לעיר וכיון דעל על. ועוד כתב רבינו יואל הלוי אפי' לא נכנסה הספינה תוך העיר אלא לנמל, עומק המים הוי מחיצה כדאמר [ח' ע"א] במבוי מצדו אחרים אומרים שצדי בתי העיר בולטין ונכנסה הספינה לתוך הבליטה כדאמר [נ"ב ע"ב] כיצד מעברין ב' פגמים רואין כאלו חוט מתוח ונהגו שלא לצאת מן הספינה אלא שישאוהו כותים מן הספינה לתוך העיר או לשפת הים מקום שהוא גבוה עשרה.
<h2>דף מט.</h2>
היו שנים מקצת אמותיו של זה בזה וכו' חצר בין שתי מבואות עירבה עם שתיהן [אסורה עם שתיהן לא עירבה עם שתיהן] אוסרת על שתיהן היתה באחת רגילה ובאחת אינה רגילה זו שרגילה אסורה וזו שאינה רגילה מותרת עירבה עם שאינה רגילה הותרה רגילה לעצמה עירבה רגילה לעצמה וזו שאינה רגילה בו לא עירבה והיא עצמה לא עירבה דוחין אותה אצל שאינה רגילה בו. כופין אותה על מידת סדום.
אמר רב יהודה אמר שמואל המקפיד על עירובו אין זה עירוב, רבי חנינא אמר עירובו עירוב אמר שמואל עירוב משום קנין ואם תאמר יקנו במעה אינה מצויה בערב שבת פר"י אין מערבין עירובי חצירות אלא בפת דשכיח לכל אדם וגבי שיתוף מבואות התירו לשתף בשאר דברים דשכיחי קצת ואינו צריך פת. אבל דברים דלא שכיחי כלל לא ישתף. איכא בינייהו כלי ופחות משוה פרוטה וקטן. פר"י אם היה עושה קנין בפירוש היה מועיל אפי' בפחות משוה פרוטה אבל בסתם בעינן חשיבות אוכל.
בית שמניחין את העירוב אינו צריך ליתן פת וצריך להיות ארבע אמות על ארבע עיין פ"ק דסוכה [ג' ע"א].
<h2>דף מט:</h2>
וקטן פירש הקונטרס אין קטן נעשה שליח לערב ורבינו תם הקשה על זה ופירש רבינו תם בית של קטן. ופסק ר"י דהלכה כרבה דעירוב משום קנין דבפרק הדר (דף ס"ו) גבי שוכר כמערב דמיא משמע הכי ואפי' בית של קטן יכולין לערב.
מי שהיה בא בדרך והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי בעיקרו מהלך עד מקום עיקרו אלפים אמה ומשום ולהלן אלפים אמה. לא אמר כלום אמר שמואל לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל. כן פסק רב אלפס. אם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי זכה מקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח עגולות דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס וחכמים אומרים כטבלא מרובעת שיהא נשכר הזויות. פר"י אפילו לא אמר זכה לו מקומו.
<h2>דף נא.</h2>
וזהו שאמרו בעני מערב ברגליו. רבי מאיר אומר אין לנו אלא עני רבי יהודא אומר אחד עני ואחד עשיר ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר שלא יצא מערב ברגליו. אמר רב נחמן מחלוקת במקומי רבי מאיר סבר עני אין עשיר לא, ורבי יהודה סבר אחד עני ואחד עשיר, אבל במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא. פסק רב אלפס כרב נחמן וכרב[י] יהודה.
<h2>דף נב:</h2>
אמר רבי חנינא רגלו אחת תוך התחום ואחת חוץ לתחום יכנס שנאמר אם תשיב משבת רגלך קרינן.
כיצד מעברין הערים בית נכנס בית יוצא פגום נכנס פגום יוצא גדודיות גבוהים עשרה טפחים [נ"ג ע"א] גשרים ונפשות שיש בהן בית דירה מוציאין המדה כנגדו ועושין אותה כטבלא מרובעת. וכולהו בעי שיהא ד' על ד'.
<h2>דף נה:</h2>
מאי גדודיות ג' מחיצות שאין עליהן תקרה. ת"ר אלו שמתעברין עמה נפש שיש בה ארבע אמות על ארבע והגשר והקבר שיש בהן בית דירה ובית ע"ז שיש בהן בית דירה לכותים והאורוות והאוצרות שבשדות שיש בהן בית דירה והבורגנין שבתוכה והבית שבים הרי אלו מודדין עמה. אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם.
יושבי צריפין כיושבי קברים ועל בנותיהם אומר ארור שוכב עם כל בהמה, מפני שמרגישין זה בזה בטבילה ונראה לי בשביל זה נהגו הנשים להיות צנועות בליל טבילתן שלא תלך במהומה.
כל עיר שאין בה ירק אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה.
<h2>דף נו.</h2>
אין בין תקופה לתקופה אלא צ"א יום וז' שעות ומחצה. מספקא לר"י אם השעות שוות בקיץ ובחורף.
<h2>דף נז.</h2>
נותנין קרפף לעיר דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות וכן כפרים המשולשים אתמר רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו וחייא בר רב אמר קרפף אחד לשתיהן פסק ר"י אם יש בית סמוך לעיר תוך ע' אמה ואחרי כן בורגנין או בית סמוך תוך ע' אמה ושיריים כמה וכמה יכולין לילך עיין פ"ק דסוכה [ג' ע"ב].
<h2>דף נז:</h2>
אין מודדים אלא בחבל של חמשים אמה ולא ימדוד אלא כנגד לבו [נ"ח ע"א] שמעתי שמקדרין בהרים. דיני גיא מעוקם והר עמוקים ומרובין רבו בהן פתרונים ואין צריך להאריך כולי האי.
<h2>דף נח:</h2>
אין מודדין אלא מן המומחה יש מפרשים בבדיקה ויש מפרשים דרך ישרה. אפילו עבד או שפחה נאמן לומר עד כאן תחום שבת. פר"י פירוש אחד דצריך שיהא עד כשר עמהן ותחומין דרבנן ומה שמאמינים לנשים על שחיטה וניקור וחלה ובדיקת חמץ עיין פ"ק דפסחים [ד' ע"ב] ובכמה דוכתי בתוספות.
<h2>דף נט.</h2>
עיר של יחיד ונעשית של רבים אין מערבין אותה לחצאים אלא או כולה או מבוי ומבוי בפני עצמו. [ע"ב] מבוי ומבוי נמי אסרי אהדדי, דעביד דקה. פי' הקונטרס כיון דנהגו לערוב יחד המבוי אפי' עשה לחי לא יועיל. והא דאמרינן לעיל [י"ד ע"ב] לחי לחצי מבוי, כגון דליכא דיורין מן הלחי ולהלן. עיר של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד מערבין את כולה.
עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין כולה, של רבים ונעשית של יחיד אין מערבין כולה אא"כ עשה לה שיור כעיר חדשה שביהודה חמשין דיורין דברי רבי יהודא רבי שמעון אומר שלשה חצירות של שני בתים פירוש הקונטרס שלא היו ששים רבוא ונעשית של רבים שניתוספו בה דיורין, אבל אין בה פילוש י"ו אמות.
<h2>דף נט:</h2>
פנימית אחדא דשא ומשתמשא. פרש"י שלא יהא לה דריסת רגל על החיצונה. ור"י פירש דריסת הרגל אינה אסרת רק שלא תשתמש שמה.
<h2>דף ס.</h2>
הנותן עירובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום, חוץ לעיבורה [ע"ב] מה שנשכר הלא מפסיד. ומיירי שכלתה מדתו בסוף העיר אבל אם אין כל העיר בתחומו מודדין לו העיר.
<h2>דף סא.</h2>
אנשי עיר גדולה מהלכין כל עיר קטנה, אנשי עיר קטנה אין מהלכין כל עיר גדולה. כיון שאין כולה בתחומה כדלעיל [ע"ב] ת"ר שבת בעיר גדולה אפי' כאנטוכיה ובמערה אפי' כמערת צדקיהו מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.
<h2>דף סא:</h2>
הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו, רבי אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד (היה) [שיהיו] שני ישראלים אוסרין זה על זה. [ס"ב ע"א] כו"ע דירת כותי לא שמיה דירה, וגזירה שמא ילמד ממעשיו פליגי ראב"י סבר כותי חשוד על שפיכות דמים תרי דשכיחי דדיירי גזרו ביה רבנן, חד דלא שכיח דדייר לא גזרו ביה רבנן, רבי מאיר סבר זמנין דמיקרי ודייר ואמור רבנן אין עירוב וביטול במקום כותי עד שישכור, וכותי לא מוגיר.
אמר רבי גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם אמר לנו אבא צאו ועשו כל צרכיכם במבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם דברי רבי יהודה ות"ק אמר מהרו והוציאו כליכם למבוי עד שלא יוציא הצדוקי כליו למבוי ויבטל נתינתו כדתנן [ס"ט ע"ב] מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר עליו דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. ובהא פסקינן כרבי יהודה דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודא.
<h2>דף סב.</h2>
לעיל כתב הרמז"ל דאין צריך לשכור מכותי בכל ערב שבת דקיי"ל שוכר כמערב דמי. ומה שכתב רש"י וכותי לא מוגר מתוך שיהא טורח לישראל לשכור בכל ערב שבת וכו' היינו אם כותי חוזר בו באמצע השבוע. ורבינו ברוך ממגענצא כתב בפ"ק דחולין דצריך לשכור בכל ערב שבת. ומה שכתבו התוס' לעיל דבעו דלתותיה נעולות בכרכים שדר בו יהודי יחיד נראה להרמז"ל אפי' אין דלתותיה נעולות בלילה דאפי' למאן דמצריך נעילה בפ"ק [ו' ע"ב] הני מילי לרה"ר למבואות המפולשים לרה"ר אבל לדידן דלית לן רה"ר לא בעינן נעילה. ואפי' אם יש הרבה ישראל בבית אחד מותרים לטלטל בכל העיר עד שיהו שני ישראלים אוסרים זה על זה.
שוכרים מן הכותי אפי' בפחות משוה פרוטה פר"י ממון שהוא בעין לא אמרינן קם ליה בדרבא מיניה וחייב להחזיר כדמוכח פרק סורר ומורה [ע"ב ע"א] גבי בא במחתרת.
<h2>דף סב:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כראב"י. ואותם ישראלים הדרים יחידים בכרכים המוקפין חומה שיש מחיצות גמורות ודלתותיהם נעולות בלילה מותרים לטלטל בתוכה. (עי' סימן ס"א).
כגון הא מהו לאוריי במקום רבו. אומר ר"י דוקא כגון שמעשה בא לפניו ומורה לעשות כן אבל אם שואלים לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר כל מה שבדעתו. ובלבד שלא יורה על מעשה שבא. אפי' ביעתה בכותחא, מפרש בערוך בשוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות שמותרים לאוכלם בחלב כדתניא פ"ק דביצה [ו' ע"ב] וביצה (שנולדה) [נבילה] עי' פ"ק דיו"ט.
<h2>דף סג.</h2>
אמר רבא לאפרושי מאיסורא אפי' בפניו שפיר דמי, [ס"ב ע"ב] רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא. פר"י תלמיד חבר חוץ לשלשה פרסאות שרי, אבל תלמיד גמור אפי' חוץ לג' פרסאות אסור ודוקא דבר שדומה חידוש לשואל ואפי' ביעתא בכותחא ומגילת תענית כהאי גונא איירי שיש חידוש לשואל אבל דבר שהשואל יודע מנהגו של דבר כגון נותן טעם לפגם וכיוצא בו שאין דומה לו דבר חידוש שרי, ורבינא דסר סכינא דבר חידוש הוא שנוטל שררה.
<h2>דף סג:</h2>
כל הלן פירש בחדר בקילעא שאיש ואשתו ישנין בו עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון ואפי' באשתו נדה.
ההוא מבואה דהוה דייר ביה לחמן בר דיסתק. אמרו ליה אוגר לן רשותא לא אוגר, אמר אביי זילו בטילו רשותייכו לגבי חד אמר ליה רבא [ס"ד ע"א] א"כ בטלת תורת עירוב מאותה מבוי. וכן הלכה דאין מועיל ביטול רשות בלא עירוב ומעשה בחופה שהתיר רש"י ביטול הרשות מבית לבית ושייר חצר אחד שלא ביטלו ורבינו תם פסק דאין מבטלין מבית לבית. אמר להו רבא ניזל חד מינייהו דנישאל מיניה דוכתא והוה ליה שכירו ולקיטו ואמר שמואל אפי' שכירו ולקיטו נותן עירובו ודיו. היה חמשה שכירו ולקיטו מהו, אמר ליה אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו להחמיר.
<h2>דף סד.</h2>
שתה רביעית יין אל יורה יש גורסים (או) [אל] יתפלל ואין נראה לר"י, והני מילי דלא רמי ביה מיא אבל רמי ביה מיא יורה דרב פסק בכריתות דף י"ב כרבי אליעזר דאמר אם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור.
שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה כיון שיודע לדבר בפני המלך שיכור שאינו יודע לדבר בפני המלך לא יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. ויחזור ויתפלל וכן אם מצאו צואה כנגדו יחזור ויתפלל, וצ"ע לענין ברכות אם יחזור ויברך, דהא שתוי לא יתפלל ואפי' ביין מזוג יותר מרביעית ואילו לענין ברכת המזון קיי"ל אפי' מדומדם וה"ה לשאר ברכות, ומיהו לענין מי רגלים אין צריך לחזור ולהתפלל.
<h2>דף סד:</h2>
אמר רב דרך מיל [ו]שינה כל שהוא מפיגין יין ל"ש אלא רביעית אבל יותר מרביעית כ"ש שדרך טירדתו ושינה משכרתו.
ולמדנו שחמצו לאחר הפסח מותר בהנאה. והקשה ר"י למה נותן לכותי מתנת חנם ואע"ג דאמר מכירו מותר רבן גמליאל לא הכירו, [ותירץ] כיון שהלך עמו הוה דרכי שלום.
פותחין בחרטה צריך למצוא פתח אלו ידעת כך וכך היית נודר, והקשה רבינו תם על זה ומפרש ר"ת פותחין בחרטה כגון לבך עלך כדו תהית [נדרים כ"א ע"ב]. והלכה פותחין בחרטה. כל הבוטה ראוי לדוקרו. ונראה דלא פתחינן כדאמרינן (בפ"ק) [בפ"ג] דנדרים [כ"ב ע"א] דילמא מחמת יראה יכחש.
אין מעבירין על האוכלין. לא שנו אלא בדורות הראשונים אבל בדורות אחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים (מעבירין) שלימים מעבירין פתיתין אין מעבירין.
<h2>דף סה.</h2>
תניא שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. ל"ש אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם.
רב ששת מסר שינתיה לשמעיה פסק ר"י דהלכה כרב ששת (שצוה) [שיצוה] לאדם להקיצו שלא יעבור זמן תפלה.
<h2>דף סה:</h2>
ר"ל ותלמידי רבי חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוה שוכר והיה משכיר, כל היכי דלא מצי מסלק לא תיבעי לך כי תיבעי דמצי מסלק ליה איגרי מן המשכיר אתו שייליה לרב אפס אמר יפה עשיתם ששכרתם. פירש בקונטרס היו יראים שמא יבוא כותי בשבת משמע כל זמן שלא בא אינו אוסר וכר' יהודה (בפרק כיצד משתתפין דף פ"ו) וכן הלכה. ולא היו שם לא אשתו ולא בני ביתו דאילו היה שם היו שוכרין מאחד מהם. וגם היו אוסרין וגם לא היה למשכיר תפיסת יד בבית השוכר דאי הוה ליה היו שוכרין ממנו ואע"ג דלא מצי לסלק ליה.
רב חמא בר יוסף ורבי חייא ורבי אסי איקלעו לההוא פונדק אתא מרא דביתא בשבתא אמרי מהו למיגר [בשבתא], שוכר כמערב דמי מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום, או כמבטל דמבטלין בשבת, אמר להו רבי יוחנן יפה עשיתם פר"י דבעו תרתי שכירות ואחר כך ביטול דעירוב שעירבו אתמול לא חז' למקומו כאשר שכרו מן הכותי ולא דמי לספינות שהותרו וחזרו ונתקשרו דחזרו להתירן הראשון [שבת ק"א ע"ב] דהתם לא עמדו אתמו' ליפסק אבל הכא אתמול בשעת עירוב עומד הכותי לבוא, אע"ג דאמ' שכח אחד מבני חצר ולא עירב מבטל רשותו לכולן ולא פסק עירובו שאני התם דאתמול היו ראוים כולם לערב ואם תאמר יועיל [ביטול] לחוד דלא שייך הכא ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי דהא כותי זה מתרצה להשכיר, ותירץ כיון דאם לא יתרצה לא יועיל ביטול גם עתה לא יועיל ביטול לבד אך שכירות ואח"כ ביטול.
<h2>דף סו.</h2>
יפה עשיתם ששכרתם ואפי' בשבת ולא דמי למקח וממכר בשבת, אך מבטל רשותו עבור השכר. ופסק רבינו חננאל כרבי יוחנן וכן הרמז"ל.
שוכר כמערב להקל מה מערב אפי' פחות משוה פרוטה ואפי' שכירו ולקיטו וחמשה שרויין בחצר אחד מערב ע"י כולן אף שוכר כן ובירושלמי היכא דישראל וכותי דרין בחצר ושניהן יש להן רשות בשוה לא הוי ישראל כשכירו ולקיטו אלא צריך הישראל לערב והכותי להשכיר לבני המבוי.
<h2>דף סו:</h2>
אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר ולא בחורבה, רבי יוחנן אמר יש ביטול רשות מחצר לחצר ויש ביטול רשות בחורבה. ופסק רב אלפס הלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף סז.</h2>
מת כותי בשבת ואין לו בני בית במבוי לרבי יוחנן מבטלין בשבת, אכן ר"י פסק כשמואל ונהגו כפסק רבינו חננאל.
אמר שמואל כותי שיש לו ארבע על ארבע פתוח לבקעה או לקרפף יותר מבית סאתים אפי' מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי אינו אוסר על בני מבוי.
<h2>דף סז:</h2>
ליתר מבית סאתים אוסר פר"י דמוקף לדירה ויש לו פתח לתוכו אפי' בית סאתים אוסר אם יש לו פתח למבוי כיון דהוקף לדירה הוי כבית ואינו עומד במקום אויר ובקונטרס לא פירש כן אלא פירש דאדרבה יותר מבית סאתים דוקא שלא הוקף לדירה אבל הוקף לדירה אינו אוסר.
קרפף יותר מב' סאתים שלא הוקף לדירה אפי' (בור) [כור] הזורק לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין, סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, פחות מכאן מטלטלין, הא בתוכו מטלטלין וכמה עד בית סאתים. קרפף יותר מב' סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' והם אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלית בית סאתים דשרי לטלטולי אסור לטלטל מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, יותר מבית סאתים דאסור לטלטולי בכולי שרי לטלטולי מתוכו לים ומים לתוכו, מאי טעמא דילמא אתא למימר רשות היחיד גמורה היא ואתא לטלטולי בכוליה. מכאן התיר רבינו (חננאל) [תם] בגינה אחת יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוץ. והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד מבחוץ או נוטל מתוכו לחוץ כיון שאין רה"ר גמורה כגון סרטיא ופלטיא עוברת לפניהם, ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפ"ק דשבת [ו' ע"א] ד' רשויות לשבת ואם היה אסור לטלטל מכרמלית לקרפף יותר מבית סאתים משכחת להו חמשה.
ההוא ינוקא דאישתפיך חמימי אמר רבא לייתו ליה מגו ביתאי אמר ליה אביי והא לא ערבינא, פר"י קודם מילה היה וכן משמע מדמדמי להזאה שהיא מצוה לעשות פסח אבל לאחר מילה משום סכנה לא הוה אמר לא ערבינן דפקוח נפש הזריז הרי זה משובח.
ניסמוך אשיתוף דמבוי דתניא לקמן [ע"א ע"ב] וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין אע"ג דפסיק רב כרבי מאיר דבעי שיתוף ועירוב, רבה סבר כרבי יוחנן דאמר נהגו כרבי מאיר אבל לכתחילה לא עבדינן כוותיה אי נמי סבר לה כמאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי דבחד סגי וניסמוך אשיתוף דקאמר היינו אם נשתתפו בפת.
<h2>דף סח.</h2>
ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה כגון אמירה לכותי, ואם תאמר בההוא ינוקא דבסמוך מי צריכא נחים אגב אימיה וכי לא היה כותי בכל העיר ואפי' לא צריכא יחמם בשביל המילה ואומר ר"י דוקא איסורא דרבנן כגון להביא דרך חצר ומבוי שלא עירבו שרינן לומר לכותי בשביל מילה אבל איסורא דאורייתא כגון להחם חמין בשבת לא התירו לומר לכותי. וכן ראיתי רבותי להטמין חמין מערב שבת לצורך מילה בשבת ולרחוץ התינוק בשבת בלא סדין דשרייתו הוא כיבוסו, או שפחה גויה תשים הסדין בתוך מי הרחיצה. ואם נשפך החמין או נתקלקל טוב לומר לכותי להביא חמין מבית המרחץ או מבית האופה שהוחם כבר בשביל כותי ולא יאמר לכותי להחם בשבת, ומשום ישוב א"י התירו לומר לכותי אפי' איסור דאורייתא בפרק מרובה [פ' ע"ב] ובפרק קמא דגיטין [ח' ע"ב] כותבין עליו אונו אפי' בשבת, ומיהו התם נמי פירש רבינו יואל הלוי ושאר גאונים דבכתב גלחות מיירי דלא הוי כתיבה, ובעל הלכות גדולות התיר לומר לכותי אפי' איסור דאורייתא לצורך מילה, ומ"מ אין ללמוד מן הלכות גדולות להתיר לומר לכותי להביא ספר תורה או הפטרות דרך כרמלית דדוקא לצורך מילה התירו דהיא גופה דחיא שבת עיין פ"ק דגיטין ופרק מרובה ופרק מפנין [קכ"ט ע"א] ופרק המילה [ק"ל ע"א].
וליקני ליה ריפתא זמנין דבעו ליה מינאי ולא יהבינן להו, אומר ר"י דאין מערבין בשורטו"בול או בענין כזה דמקפיד אדם ליתנו לבני המבוי. ולקני רביעתא דחלא בחביתא, פר"י לשיתופי מבואות דעירובי חצירות דוקא בפת כרבי יהושע בפרק חלון [פ"א ע"א] ואומר ר"י דהאי חביתא מונח בחצר דאמרינן בפרק כיצד משתתפין [פ"ה ע"ב] שיתופי מבואות דוקא בחצר ועירובי חצירות דוקא בבית.
מבוי דאיכא תרי גברי רברבי להוי בלא עירוב מכאן משמע דמצוה לעשות עירוב.
ההוא ינוקא דאישתפיך חמימי אמר רבא נישייליה לאמיה אי צריכא, והא אכלה תמרי תונבה בעלמא נקיטא ההוא ינוקא דאישתפיך חמימי אמר רבא פנן מאניי מבי גברי, ואיבטל להו רשותאי דכרבי יוחנן אסקינן דיש ביטול רשות מחצר לחצר ומבטלין וחוזרין ומבטלין.
<h2>דף סט.</h2>
וטעמא דרבי יהודה הכא מאחר שכבר החזיק ברשותו במזיד שוב אינו יכול לבטל באותה שבת כמו החזיק אחר ביטול דאינו יכול לבטל רבי יהודה אומר במה דברים [אמורים] שלא החזיקו בני מבוי במבוי אבל החזיקו בני מבוי במבוי בין בשוגג בין במזיד אינו אוסר. אם עד שלא נתן רשותו הוציא בין בשוגג בין במזיד שוב אינו יכול לבטל דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר במזיד אינו יכול לבטל כדפירש לעיל כיון שכבר החזיק בשוגג יכול לבטל.
ההוא דנפק בחומרתא דמדושא כיון דחזא רבי יהודה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות. [ע"ב] כיצד מבטל רשות אמר רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכו' [ע"א] פר"י טבעת שחותמ' ממין אחד ואינו אסור משום תכשיט אלא משום טלטול ולצורך גופו ומקומו מותר.
<h2>דף סט:</h2>
תניא ישראל מומר משמר שבתו בשוק אע"פ שמחלל בסתר מבטל רשות ושאינו משמר שבתו בשוק הוה ליה ככותי ואינו מבטל רשות ואפי' אינו מחלל רק איסורי דרבנן, ופירש בתוס' בחד זימנא לא הוי מומר ואילו חלל שבת שעברה בחד זימנא או אפי' שבת זו בשאר מלאכות בר מהוצאה והכנסה דכולי עלמא יכול לבטל אלא ברגיל לחלל שבתות אינו מבטל.
אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם ומיירי בביטל להם רשות חצירו והמבטל חצירו לא ביטל רשות ביתו. ושלהם מותר לו ולהם דהוי אורח לגבייהו בירושלמי [פ"ו ה"ב] תני אכסנאי אינו אוסר ור"י אמר דלא דמי כלל להכא דאיירי בבא לדור במבוי דרך אכסנאות ולא בקבע. נתנו רשותו לו הוא מותר והן אסורין דחמשה לגבי חד לא הוו אורחין. שנים ששכחו ולא עירבו ונתנו להם בני חצר רשותן אסורין זה על זה ואפי' חזר האחד וביטל לחבירו.
מאימתי נותנין רשות בית הלל אומרים אפי' משתחשך בית שמאי אומרים מבעוד יום.
<h2>דף ע.</h2>
בעא מיניה אביי מרבה חמשה שרויין בחצר ואחד מהם לא עירב צריך לבטל לכל אחד או לא אמר ליה צריך לבטל לכל אחד ואחד איתביה אחד שלא עירב וכו' ומשני כגון דהוי אחרינא בהדיה ומית. פר"י יורש אינו אוסר אם לא הלך לדור שם דקיי"ל כר' שמעון [פ"ו ע"א] דאמר אפי' הניח ביתו והלך לשבות אצל בתו באותו העיר והלכתא כרבה.
יורש מהו שיבטל אמר ליה רב נחמן אני אומר מבטלין והני דבי שמואל תנו אין מבטלין פר"י דלא עירב האב דאי עירב לא צריך ביטול ומיירי שבא היורש לדור בשבת דאם לא כן אפי' ביטול לא בעי דבית הבקר ואוצרות לא אסר כרבי יהודה לקמן [פ"ה ע"ב] ומיהו [אם] היורש דר באותו חצר הוה אוסר להם בית אביו כשירשה בשבת אפי' לא בא לדור בה אפי' עירב עמהן כדאמרינן בסמוך (דף ע"א) אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני חצר משחשיכה אסור אע"פ שעירב.
<h2>דף עא.</h2>
הלך אצל יפות פר"י שכיב מרע התירו לגרש בשבת וכן קונין משכיב מרע בשבת אפי' דבר דצריך קנין כגון מתנת שכיב מרע במקצת עיין בפרק הזורק במסכת גיטין [ע"ז ע"ב].
בעל הבית שהיה שותף לחביריו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב, לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב, רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב, אמר רב ובכלי אחד. פר"י בשני כלים אפי' יין ויין צריכין לערב.
<h2>דף עא:</h2>
תניא מערבים בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין, משתתפין במבוי ביין ובשאר מיני פירות לכתחילה, ובדיעבד אפי' בפת וטעמא הוה כדי שיהא ניכר איזה עירוב ואיזה שיתוף מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין [ע"ב ע"א] אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי מאיר ורב הונא אמר מנהג כרבי מאיר ורבי יוחנן אמר נהגו העולם כרבי מאיר אבל אורוי לא מורינן כוותיה והילכתא כרבי יוחנן. הילכך סומכים על השיתוף במקום עירוב לכתחילה בין נשתתפו בפת בין נשתתפו ביין ובשאר פירות ועל עירוב במקום שיתוף אם כל החצירות שבמבוי פתוחות זו לזו בדרך פתחים וחלונות ועירבו יחד בפת אעפ"י שלא נשתתפו.
בפת כולי עלמא לא פליגי דבחדא סגי. פר"י הא דתניא פר' כיצד משתתפין עירובי חצירות בבית שבחצר דוקא, שיתופי מבואות בחצר שבמבוי דוקא ולא בבית אבל בקונטרס פירש לקמן בפירקין [ע"ג ע"ב] כאן במסובין בבית כאן במסובין בחצר וכ"ש בבית וכן פירש בקונטרס בריש סוכה [ג' ע"ב] וכן משמע בירושלמי פרק הדר [ה"ח] דקאמר עירוב צריך בית שיתוף מהו שצריך בית אמר שמואל שיתוף צריך בית רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר נותנין בין באויר (ב)חצר בין באויר מבוי משמע דכ"ש בית.
<h2>דף עב.</h2>
חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן [ע"ב] אמר רבי יהודה הסבר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות שמגיעות לתיקרא שצריך עירוב לכל אחד ואחד על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתיקרא. [ע"א] ומודים במקצת שרוים בחדרים ובעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה ולא דמי למחיצות המגיעות לתיקרא דהנך במחיצות עראי כגון יריעות אבל הכא בבנין קבוע ומיירי נמי הכא שיש לכל אחד פתח לחצר דאם לא כן פנימי או שנים פנימיים נותנין עירובן ודיו. ומיהו אם יש לאדם סופר או (תלמיד) [מלמד] בביתו או בחורים הלומדין תורה אצל רבו ושרוי לכל אחד בחדר לבדו אע"פ שנחלקו מבעל הבית בפתן אין אוסרין עליו ולא בעינן עירובן ואפי' אם יש לכל אחד פתח לרשות הרבים ולא מיבעיא אם כולן אוכלין ביחד דקיי"ל כרב דאמר לקמן [ע"ג ע"א] מקום פיתא גרים אלא אפי' לשמואל דאמר לקמן מקום לינה גרים ואפי' אוכלין וישנין כל אחד בחדרו כיון שכולם משתמשים באותו בית והכל נקרא על שם בעל הבית, ועוד דאין משאיל להם רשותו לאסור עליו ולא זה על זה והוה להו כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר ולא דמי לשרוין בחדרים ובעליות דמתניתין דהתם יש כח לזה כזה.
<h2>דף עב:</h2>
האחין שאוכלין על שולחן אביהם וישנים בבתיהם צריכין עירוב כל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל רשותו, במה דברים אמורים כשמוליכין את עירובן במקום אחד אבל אם היו עירוב בא אצלן או שאין עמהם דיורין אינן צריכין לערב. ש"מ מקו' לינה גורם וקשה לרב במקבלי פרס מאביהן שנו, ת"ר מי שיש [לו] בית שער אכסדרה מרפסת בחצר חבירו אינו אוסר עליו, רבי יהודה אמר לא אסרו אלא בית דירה רב אמר מקום פיתא גרים ושמואל אמר מקום לינה גורם והילכתא כרב וממילא שמעינן דהילכתא כרבי יהודא.
<h2>דף עג.</h2>
חמשה שגבו עירובן כשהן מוליכין עירובן למקום אחר עירוב אחד לכולם בני בי רב דכרכי ריפתא בבאגא ואתו ונייחו בבי רב כי משחי' להו מבי (בי) רב משחי' להו דאנן סהדי אי איכא דמייתו להו ריפתא להכא ניחא להו טפי האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמם דיורין הרי הן כיחידים ואין צריכין לערב ומבוי שלהם ניתר בלחי וקורה.
<h2>דף עג:</h2>
אמר רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחים לתוכו שמואל אמר אפי' בית אחד וחצר אחד ורבי יוחנן אמר אפי' חורבה. רב אלפס פסק כרב.
<h2>דף עד:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב מבוי צדו אחד כותי וצדו אחד ישראל אין מערבין אותו דרך חלונות להתירו דרך פתחים למבוי פירוש שיש מצד אחד חצר אחד של ישראל ובית אחד בתוכו ושאר בתים פתוחים לאותו בית דרך חלונות מאחוריו ואותו בית ספיקא יציאתו דרך פתח למבוי ומצדו אחר של זה המבוי יש חצירו של כותי ואם לא יערבו אותם הבתים דרך חלונותיהם עם בית זה שבחצר יהיה יחיד במקום כותי וילך לו אבל השתא שמערבין בהדיה לא מירתת וישאר שם ואיכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו, כתב הרמז"ל חלון שבין חצר כותי לשל ישראל למעלה מי' או דרך הכותל אם יש שני ישראל אוסרים זה על זה במבוי שלא עירבו ולא תיקנו המבוי בלחי וקורה וחצירו של כותי פתוח למבוי אסור לטלטל מחצירו של כותי לחצירו של ישראל דרך חלון שלמעלה מי' או דרך הכותל כיון דישראלים אוסרים זה על זה דשכיחי דדיירי אסור לטלטל אא"כ שוכר מן הכותי, ואם אין חצר הכותי פתוח למבוי או לחצר ישראל כלל, אלא דרך חלון למעלה מי' או דרך כותל לא בעי שכירות כיון דלא שכיחי שמשתמש ישראל בהדיה במבוי או בחצר וליכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו, לא אסר ולא בעי שכירות.
<h2>דף עה.</h2>
שתי חצירות זו לפנים מזו עירבה הפנימית ולא עירבה החיצונית, פנימית מותרת וחיצונה אסורה, חיצונה ולא פנימית שתיהן אסורו', עירבה זו לעצמה וזו לעצמ' זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת לעצמה, רבי עקיבא אוסר החיצונה שדריסת הרגל (אוסרתם) [אוסרתה], וחכמים אומרים אין דריסת הרגל אוסרתה, שכח אחד מן החיצונים ולא עירב פנימית מותרת וחיצונה אסורה, מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות. נתנו עירובן במקום אחד שכח אחד בין הפנימית בין החיצונה ולא עירב שתיהן אסורות, ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב.
<h2>דף עה:</h2>
אמר רבי אלעזר כותי בפנימית ושני ישראל בחיצונה הרי היא כרבים ואוסר.
<h2>דף עו.</h2>
חלון שבין שתי חצירות ד' על ד' תוך י' מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד פחות מד' על ד' או למעלה מי' ומקצתו בתוך י', כולם בתוך י' ומקצתו למעלה מי' מערבין שנים ואין מערבין אחד, ואם חלון עגול הוא צריך שיהא בהקיפו שבסר נכי חומשא, [ע"ב] לא שנו אלא חלון שבין שתי חצירות אבל חלון שבין שני בתים אפי' למעלה מי' נמי אם רצו מערבין אחד מאי טעמא ביתו כמאן דמליא דמי. לול פתוח מבית לעליה אינו צריך סולם להתירו לא סולם קבע ולא סולם ארעי.
<h2>דף עו:</h2>
כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה ורוחב ארבע מערבין שנים ואין מערבין אחד, היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין ואלו עולין מכאן ואוכלין ובלבד שלא יורידו למטה דוקא לפי שאין פתח ביניהן ואין החצירות יכולין לערב יחד אבל אם יש פתח ביניהם ועירבו יכולין להוריד למטה ולהביא לבתים. נפרץ הכותל עד עשרה אמות נידון כפתח רצו מערבין אחד רצו מערבין שנים אין בו ד' בכותל מאי רב אמר אויר שתי רשויות שולטות בו ולא יזיז אפי' כמלא נימא [ע"ז ע"א] רבי יוחנן אמר אין בו ד' מעלין, יש בו ד' עולין אין, מעלין לא, ואזדא לטעמא דאמר מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות הרבים ורשות היחיד לכתף עליו. והאי דמסיק ובלבד שלא יחליפו מפרש בפ' כיצד משתתפין [פ"ז ע"א] הני מילי ברשויות דאורייתא כגון בין רשות היחיד ובין רשות הרבים אבל ברשויות דרבנן כגון כותל שבין שתי חצירות שגובהה עשרה ואין רחב ארבעה מותר לכתף ולהחליף עליו וכן הלכה.
<h2>דף עז.</h2>
כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים וצידה אחד שוה לארץ, חריץ שבין שתי חצירות עמוקים עשרה טפחים ומצידו אחד שוה לארץ נותנין אותו לזה ששוה לארץ כיון שתשמישו לו בנחת ולאחר תשמישו בקשה פירש ר"י אע"ג דלא שוה ממש לארץ דאל"כ לא הוי קרי כותל אלא מיירי שאינו גבוה עשרה.
כפה ספל ממעט, דחבריא בארעא, ודאית ליה אוגנים, והתנן הטומן לפת וצנון תחת הגפן [ע"ב] בזמן שמקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית ולא משום כלאים ונטלין בשבת, לא צריכא דבעי מרא וחצינה. פר"י דמיירי בלא השרישו דבהשרישו לא הוי נטלין בשבת. פירש ר"י קיי"ל טלטול מן הצד לא שמיה טלטול דבריש פרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] פסק רב נחמן כרבי אלעזר בן תודאי ודוקא היכא שהטלטול הוא לצורך דבר היתר כגון הכא דהטלטול לצורך (הפת) [לפת] וצנון, אבל בפרק כירה [מ"ג ע"ב] דקיי"ל כרב גבי [מת] מוטל בחמה וליכא ככר או תינוק דאסר רב לטלטל מן הצד דהתם עיקר הטלטול לצורך המת אע"ג דהתם הוי כשוכח דלא קרי מניח אלא היכא שמתכוין להניח שם כל שבת כולה.
<h2>דף עז:</h2>
סולם המצרי אינו ממעט היכי דמי סולם המצרי כל שאין לו ארבעה חווקים משום דהוה ליה דבר הניטל בשבת ודבר הניטל בשבת אינו ממעט אי הכי אפי' צורי נמי התם כובדו קובעו משמע דכל הסולמות מותרות בשבת, וקשה מפרק קמא דביצה [ט' ע"ב], ואין נראה להעמיד הך דשמעתין ברשות היחיד הוא אבל התם ברשות הרבים כרב חנן ברבי אמי דקיי"ל הילכתא כרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וכן פסק במגילת סתרים. ואמר רבינו תם דהכא בסולמות של בית דרך לטלטלו מזוית לזוית והם קטנים והתם בסולמות של עליות שובך שהם (גזולים) [גדולים] חזי להטיח בה גגות והר' אליעזר מפרש דהתם ביום טוב דמוליך הסולם ברה"ר ורואין אותו ואומר להטיח גגו, וכיון דאסר ברה"ר אסור בחדרי חדרים, אבל בשבת שאין דרך להוליכו ברה"ר לא גזר בחצר, ולפי זה אסור לטלטל סולמות שלנו ביום טוב, עיין פ"ק דיום טוב.
אמר אביי כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים והניח סולם רוחב ארבעה מכאן וסולם רוחב ארבעה מכאן ואין בין זה לזה שלשה טפחים ממעט. ולא אמרן אלא דלא הוי כותל ארבע אבל הוי כותל ארבע, אפי' איפליגיה טובא, סולם ששליבותיו פורחת אם יש בשליבא התחתונה ארבעה אי נמי אין בשליבה תחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבע ואין בין זה לזה שלשה ממעט, מתוך פי' רש"י משמע דלא בעי ארבע על ארבע, ור"י פירש דהכא בעינן ארבע על ארבע שיהא ראוי לעמוד עליו ולקמן איירי לערב ב' חצירות יחד ולהכי בעינן שיגיע לראש הכותל.
<h2>דף עח.</h2>
כותל עשר צריך סולם י"ד להתירו רב יוסף אמר אפי' י"ג ומשהו רב הונא בריה דרב יהושע אומר אפי' שבע ומשהו נראה לר"י דלסימנא בעלמא נקטיה, לעולם צריך להרחיק הסולם כשיעור גובה שנשען על הכותל ושלא יהא גובה הכותל לרב יוסף מן הסולם טפח לאביי שלשה טפחים כשיעור לבוד.
<h2>דף עח:</h2>
חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורוחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד ואפי' מלא תבן או קש פירש ר"י בקש ותבן הניטלים בשבת איירי. מלא עפר או צרורות או נתן עליו נסר שרחב ארבעה מערבין אחד ואין מערבין שתים, וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מערבין אחד ואין מערבין ב' פחות מכאן מערבין שנים ואין מערבין אחד. פירש בקונטרס שנתן נסר רחב ארבעה מזו לזו, אבל רבינו תם פירש דבלא נתן נסר איירי וכשיש פחות מארבעה ביניהם רגיל לפסוע מזו לזו כדאמרינן בשבת פרק הזורק [ק' ע"ב] גבי רקק מים.
<h2>דף עט.</h2>
מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה מערבין שנים ואין מערבין אחד, אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל, ואוקמיה עליה מי שרי, והאמר רב הונא מעמיד אדם בהמתו על המחובר ואינו מעמיד על המוקצה, דקאי לה באפה ואזלא ואכלה.
<h2>דף עט:</h2>
נתמעט התבן מעשרה טפחים שניהם אסורים כיצד עושה נועל ביתו ומבטל רשותו הוא אסור וחבירו מותר, תרתי בתמיה אימא או נועל ביתו או מבטל רשותו, ואי בעית אימא לעולם תרתי כיון דדש ביה אתי לטלטולי. פירוש בקונטרס לענין היתר חבירו בחדא סגיא ומיהו לדידיה בעי למיעבד הרחקה דלא ליתי לטלטולי, וה"ה דסבירא ליה להאי תנא דכל מבטל רשות צריכה לנעול, ובשעה שיצטרך ליכנס או לצאת יפתח ואח"כ ינעול ור"י אמר דוקא הכא בעי לנעול משום דעד עתה הורגלו לטלטל בלא עירוב להם ואיכא למיחש, אבל באנשי חצירו ששכח אחד מהן ולא עירב לא הורגלו לטלטל בלא עירוב ובלא ביטול ולעיל בפרק הדר (דף ס"ח) דקאמר רבא פנו מאניי מבי גברי לבי נשי משמע דאינו צריך לנעול.
בית שמניחין את העירוב אינו צריך ליתן פת וצריך להיות ארבע אמות על ארבע עיין פ"ק דסוכה [ג' ע"א].
כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני המבוי ומזכה לו ע"י בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, ועל ידי אשתו, אבל לא ע"י בנו ובתו הקטנים ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים. הורה רבינו תם דצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך על שולחנו דידו כיד אביו כרבי יוחנן בפרק קמא דבבא מציעא [י"ב ע"ב] דקיי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל, וא"ת אמה העבריה היכי זכיא הלא היא סמוכה על שולחן רבה ואומר ר"ת דבשכר קא אכלה, ולר"י נראה דלא מהני טעמא דסמיכות שולחן אלא בבניו דאי לא זיין להון אבוהון לא יתן להם אחר, אבל יתום שאוכל על שולחן אדם יכול לקנות על ידו, ומיהו בתוספות כתבו אפי' נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה אינו יכול לזכות על ידה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין עיין פ"ק דבבא מציעא ובכמה דוכתין, ועל ידי אשתו לאו בסמוכה על שולחן בעלה, דההיא לא מצי זכיא דידה כיד בעלה, אלא בנותן לה מעות למזונותיה, ולא תאכל מבית בעלה דהיינו מקבלת פרס, אי נמי במספקת במעשה ידיה, ובמסכת נדרים (דף פ"ח) מוקי לה דיש לה בית לעצמה (באותו מבוי) מנכסי מלוג דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני.
שיתופי מבואות צריך להגביה מן הקרקע טפח. מכאן אין להוכיח דבהגבהת טפח קונה דשאני שיתוף מבואות דרבנן עייין פרק הספינה.
המקדש אם לא טעם מלא לוגמיו לא יצא. פירש ר"ת דמלא לוגמיו יותר מרביעית כדמוכח פרק בתרא דיומא (דף (פ"ב) [פ']) וקידוש סגי בכוס רביעית כדאמרינן פרק ערבי פסחים (דף ק"ח) גבי ארבעה כוסות וקידוש אחד מהם, אלא הכא כמלא לוגמיו שיהפך לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו והוי פחות מרביעית.
<h2>דף פ.</h2>
אחד עירוב תחומין ועירוב חצירות ושיתופי מבואות ועירוב תבשילין צריך לזכות, וחילוקים הן יש חצירות בעי פת מזון שתי סעודות, ובזמן שהן מרובים גרוגרות לכל אחד, וקטן גובה העירוב, עירוב תחומין שתי סעודות לכל אחד ואחד ואפי' הן מרובין, והשולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן אינו מועיל, ועירובי תבשילין כזית פת וכזית תבשיל בין לאחד בין למאה עיין פרק שני דביצה [ט"ז ע"ב].
מהו למיגר מדביתהו אמר ליה אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו, הכי נמי משכרת שלא מדעתו של כותי, יש עושין שלשה חילוקין מבוי או חצר שאוסר עליהן ורגיל לערב עמהן באין בני מבוי ונוטלין בעל כרחו ואפי' דעת אשתו לא בעי, אסר ולא רגיל אשתו נותנת פת שלא מדעתו אך אינה מזכה להם פתו שלא מדעתו, לא אסר ולא רגיל בעינן דעתו.
<h2>דף פ:</h2>
נתמעט האוכל מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע והוא הדין אפי' כלה לגמרי אם ממין הראשון מזכה אבל אם מזכה להם מין אחר נתמעט אין צריך להודיע, כלה צריך להודיע ניתוספו עליהן בעלי בתים חדשים מוסיף ומזכה וצריך להודיע. וכתב רב אלפס כל זה איירי בחצר בין שתי מבואות כשמערב למבוי זה מפסיד (האחד) [האחר] להכי צריך להודיעו אבל אם הוא שייך רק למבוי זה זכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו. ומזה הטעם אפי' אין הבעל והאשה בעיר בני הבית יכולין ליתן פת חלקו לעירוב אך שאינו מזכה לאחרים ור"י נסתפק בזה וכן סמ"ק. והרמז"ל כתב דקיי"ל כרבי יהודה דאמר עירובי חצירות מערבין בין לדעת בין שלא לדעת כמו האלפס.
כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכולן בזמן שהן מועטין אבל מרובין כגרוגרת לכל אחד וכמה הן מרובין משמונה עשרה ואילך ומילתא אגב אורחיה קמ"ל די"ח גרוגרות למזון ב' סעודות. פר"י זית שיעורו חצי ביצה דאמרינן (פ"ב) [בתו"כ] ובפרק בתרא דיומא [פ' ע"א] אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ובכריתות פרק אמרו לו [י"ד ע"א] גבי יש אוכל אכילה אחת מוכח דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים, ונפקא מינה דצריך אכילת שיעור חצי ביצה מרור לכל אחד עיין פ' ערבי פסחים [קט"ו ע"ב].
בכל מערבין ומשתתפין חוץ ממים ומלח דברי רבי אליעזר ר' יהושע אומר ככר הוי עירוב אפי' מאפה סאה והיא פרוסה אינם מערבין בה, ככר כאיסר והיא שלימה מערבין בה. [פ"א ע"א] ת"ר בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתוף מבואות ולא אמרו לערב בפת אלא עירוב חצירות בלבד סוגיא כר' יהושע מפני מה אין מערבין בפרוסה משום איבה פי' שיאמרו אתה לא נתת כמוני, פירש הרמז"ל הני מילי כשכל אחד נותן משלו יערבו בשלימות אפי' כאיסר רק שיהא בין הכל מזון שתי סעודות אבל אם אדם מזכה משלו לכל בני העיר יכול לערב בפרוסות רק שיהא מזון שתי סעודות. אמר שמואל מערבין בפת אורז ואין מערבין בפת דוחן. אמר רב מערבין בפת עדשים.
<h2>דף פא.</h2>
נותן אדם מעה לחנוני או לנחתום כדי שיזכה לו בעירובו דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו. [ע"ב] ומודים בשאר כל אדם שזכין לו מעותיו שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו אמר רבי יהודא במה דברים אמורים בעירוב תחומין אבל בעירובי חצירות מערבין בין לדעתו ובין שלא לדעתו. מאן שאר כל אדם אמר רב בעל הבית וכן אמר שמואל בעל הבית, דאמר שמואל לא שנו אלא נחתום וכדאמרינן זכה לי במעה, אבל ערב לי קנה.
<h2>דף פא:</h2>
דבר תורה מעות קונות ומאי טעמא אמרינן משיכה קונה שלא יאמר נשרפו חטיך בעליה, ושניהם לא תיקנו להצריך שמא יאמר הלוקח נשרפו חטיך ועתה לא יוכל המוכר לומר נשרפו מעותיך דקל לשמור מעות מחטין, ועוד כיון דדבר תורה מעות קונות יכול המוכר להוציאן וכיון דיכול להוציאן אינו יכול לומר.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודא ולא עוד אלא כל מקום ששנה רבי יהודא בעירובין הלכה כמותו.
<h2>דף פב.</h2>
אמר רבי יהושע בן לוי כל מקום ששנה רבי יודא אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים, רבי יוחנן אומר אימתי לפרש במה לחלוק, יש גור' במשנתינו בפ' זה בורר (דף כ"ד) אלו הפסולין משחק בכוביא א"ר יהודא אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות אחרת כשר ופסקינן בפרק זה בורר כר' יהודא ומשום הכי יש מתירין לשחק בקוביא, ואינו קרי אסמכתא דלא קרי אסמכתא אלא דבר שבידו לגמרי כגון מפריח יונים דאמר קים לי בנפשאי דידענא טפי וסבור שבודאי יבוא כרצונו ולא גמר ומקני או דבר שאין בידו כלל כמו למזבן ליה חמרא דפרק הנשך (דף ע"ד) שמא לא ירצו למכור לו להכי לא גמר ומקני, אבל דבר שבידו קצת ואין בידו לגמרי כגון הכי גמר ומקני (ואותו) [ואותן] השוחקין באמנה אינן קונין ואינן חייבין לשלם כל זה פר"י פ' זה בורר.
כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, כל מי שקיבל עליו מבעוד יום מותר משחשיכה אסור שאין מערבין משתחשך. אמר רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, והא דתנן לעיל [ל"ו ע"ב] אם באו כותים למזרח עירובו למזרח ואוקי לה בגמרא (באתר) [במרי ד]מתא פירש בקונטרס צריך לצעוק לפניו דמצוה לפקח על עסקי רבים בשבת.
אמר רב אשי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו כיון דאי אפשר לה להניחו הוי מצוה אי נמי מצוה לחנכו ומשום הכי יוצא בעירוב אמו הא יותר על שש צריך לערב לעצמו.
<h2>דף פב:</h2>
ת"ר מערב אדם ע"י בנו ובתו הקטנים (פירש בשבילן) וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו מערב ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים וע"י אשתו אלא מדעתם.
כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מזונו לחול ולא לשבת דברי רבי מאיר רבי יהודא אומר לשבת ולא לחול זה וזה מתכוונין להקל רבי יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבעה סאין בסלע רבי שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב חציו לבית המנוגע וחצי חציו לפסול (הכותית) [הגוויה], פירש ר"ת בפסול (כותית) [גוויה] גזרת קדמונים היתה קודם י"ח דבר.
<h2>דף פג:</h2>
ת"ר ראשית עריסותיכם כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר העומר עשירית האיפה מכאן אמרו שבעת רבעים קמח ועוד חייב בחלה. וכן היה כתוב בספרים פ' כלל גדול ובקו' מחק ועוד, ור"ת גריס ליה ומפרש דאתיא כר' יוסי דבעי ראשית עריסותיכם לאחר הפרשה וההיא ועוד היינו כדי חלה ור"י מפרש דר' יוסי לטעמיה דשמעתין דהכא והלכה כרבי יוסי לפי הגירסא דפרק כלל גדול [ע"ו ע"ב] ודפ' אלו עוברין. (דף מ"ח ועיין בתו' פ' זה דף פ"ג).
אנשי חצר ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר חולית הבור והסלע גבוהין עשרה טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר במה דברים אמורים בסמוכה אבל במופלגת אפי' גבוה עשרה טפחים לחצר איזהו סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה, [פ"ד ע"א] ת"ר אנשי חצר ואנשי עליה ששכחו ולא עירבו אנשי חצר משתמשין בעשרה תחתונים אנשי עליה בעשרה עליונים כיצד זיז יוצא למטה מעשרה בני חצר משתמשין בו למעלה מעשרה בני עלייה משתמשין בו.
<h2>דף פה:</h2>
הנותן עירובו בבית שער אכסדרה ומרפסת אין עירובו עירוב והדר שם אינו אוסר עליו, בית התבן ובית האוצרות הרי זה עירוב והדר שם אוסר. רבי יהודא אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר. בית התבן אפי' אין שם תבן דלא בעינן לענין הנחת עירוב אלא חזי לדירה לרבי יודא אינו אוסר אלא מקום דירה היינו שדר שם בשבת דבעינן מקום פיתא ומקום לינה והא דקתני הדר שם אוסר מיירי שאין לבעל הבית תבן שם.
היכי דמי תפיסת יד כגון חצירו של בוניים כל בית שהיה בחצירו היה לו בו סחורה. חייא בר רב אמר אפי' יתד של מחרישה.
<h2>דף פו.</h2>
המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת רבי שמעון אומר אפי' הלך לשבות אצל בתו באותו העיר אין אוסר שכבר הסיח דעתו מלבוא, אמר רב הלכה כרבי שמעון ודוקא אצל בתו אבל הלך אצל בנו אסר כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, נבח בך כלבתא פוק.
בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה בין מתוך אוגנו. אמר רב הונא למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש וזה וזה בבור (רבי יודא אומר) [ורב יהודא אמר] למעלה למעלה מן המים, תשעה טפחים וישקע ראשי הקנים במים טפח למטה למטה מן המים תשע טפחים ויראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח.
קורה המתרת, מתוך פירוש הקונטרס משמע דאפי' אין ארבע, אמרינן פי תיקרא יורד וסותם [אם] (ו)שאר הרוחות מוקפין מחיצות להמקום רוחב ארבעה, ור"י הקשה קיי"ל כרב דאמר פי תיקרא וקיי"ל נמי כרבא לגבי אביי דקורה משום היכר ולא משום מחיצה, והיינו משום דקורה שאינה רחבה כי אם טפח לא אמרינן פי תיקרא יורד וסותם, וכן מוכח בהלכה דאסקופה פ"ק דשבת [ט' ע"א] דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא בדבר שרוחב ד'.
<h2>דף פו:</h2>
אלא קל הוא שהקילו חכמים במים. פירש בקונטרס (רב הונא כבית הלל) [כרב הונא דבית הלל] למעלה ממש ועל זה סומכין העולם שיש להם בתי כסאות על המים שאין להם מחיצות מגיעות עד המים ובגזוזטרא לקמן פסק הילכתא כאיכא דאמרי דאפי' לשפוך שרי וכ"ש למלאות דבשל סופרים הלך אחרי המיקל, מיהו נראה דאין מחיצות בית הכסא העשויים לצניעות לא לשם מחיצה מועלת דאין הלכה כרבי יהודא דאמר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם ודבר תימא הוא שפירש דלא כר' יהודא דהא רב ור' חייא קיימי כוותיה ור"ת פירש דקיי"ל כר' יהודא. וכן באלפס עיין מסכת שבת פ' (המוציא) [הזורק ק"א ע"ב].
גזוזטרא שיש בה ד' אמות על ד' אמות. אבל אין בה ד' על ד' נהי דאינו מותר למלאות מ"מ מותר לטלטל בכולה כרה"י הויא דבקיעת דגים לא שמיה בקיעה דיש חילוק בין בקיעת גדים לבקיעת דגים אי נמי גזוזטרא סתמא היא פתוחה לרה"י והוה ליה כחורי רשות היחיד וא"ת כי אין בה ד' אמות על ד', אלא ד' טפחים על ד' טפחים לישתרא דפי תיקרא יורד וסותם, לפירוש הקונטרס דאמר פי תיקרא בג' רוחות ותירץ ר"י בעבידא בפרזילא באלכסון כגון גגין שלנו כדאמרינן פרק עושין פסין (דף כ"ה) אי נמי שהגזוזטרא אינה שוה ומליאה פגימות ואין לומר פי תיקרא, אי נמי שאין תיקרת המעזיבה עובי' טפח ואמרינן סוף פ"ק דסוכה [י"ח ע"ב] בשמעתא דאכסדרה שיש לה פצימין דלא אמרינן פי תיקרא יורד וסותם אא"כ עובי התיקרא טפח.
<h2>דף פז.</h2>
אמת המים שהיא עוברת בחצר אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשו לה מחיצה גבוה י' טפחים בכניסה ויציאה. לרב יהודא כדאית ליה ולרב הונא כדאית ליה.
הגה הוראה זו שלח לי הרבי. בונפ"ט ז"ל נראה לי שמותר למלאות מן הנהר קטן ולשפוך לתוכו בלי שום תיקון מחיצה בכניסה ויציאה והביא לי ראי' מן המיימוני וזה לשונו [שבת פט"ו הי"א] אם אין בגובה עשרה או שאין ברחבם ארבעה ממלאים בלא מחיצה וגם שאר ראיות, ועוד כתב לי מה שאסרו רבותינו למלוח בשר שנשחט מערב יום טוב ביום טוב נראה לי היינו לכתחילה לשוחטו מערב יום טוב ולהניחו בלא מליחה עד יום טוב כן משמע במרדכי שכתב בשם רבינו אפרים אותם הקונים בשר מערב יום טוב כדי למולחם ביום טוב איסורא עושין כיון דאפשר לעשות מערב יום טוב משמע רק לכתחילה אסור אבל היכא ששכחו למולחו ולא כיון ויש לדאוג שמא יסריח אם לא ימלחנו, נראה לי להקל במליחה יותר מניקור וגילגול, מיהו אם יכולין לשנות במליחה כגון לגלגל הבשר בתוך המלח עדיף יותר ע"כ הג"ה.
<h2>דף פז:</h2>
גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשו לו מחיצה גבוה י' בין מלמעלה בין מלמטה ואפי' לשפוך שרי והא דקשה מספינה דפרק הזורק דמסכת שבת עיין שם (דף ק' ובפ' זה דף פ"ז בתו' מפורש הקושיא והתירוץ).
<h2>דף פח.</h2>
חצר שהיא פחות מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת אא"כ עשו לה עוקא מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה בין בפנים בין בחוץ וצריך לקמור. רבי אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור ד' אמות ברה"ר שופכין לתוכו מים בשבת וחכמים אומרים אפי' יש גג או חצר מאה אמה לא ישפוך ע"פ הביב אלא שופך על הגג או לחצר ויורדין לביב. פירש הקונטרס משום דנבלעים המים. ולפירושו אם היה סילון של עץ יוצא מביתו קמור ד' אמות ברה"ר היה אסור, ואם ברצפת אבנים היה מותר אבל רבינו שמואל פי' משום חשדא, ולפי' אם היה סילון של עץ קמור ד' אמות מותר. ולדידן שאין לנו רה"ר מותר לשפוך בחצירו בלא ביב, אע"פ שמשם יוצאין למבוי עיין סמ"ק.
<h2>דף פט.</h2>
וכן שתי גזוזטראות. ל"ש אלא שלא עירבו. פירש רבינו שמואל דמותר לשפוך מים בחצירו והם הולכין לחצר חבירו שלא עירבו בלא קמירה.
כל גגות העיר רשות אחד ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל אחד רשות לעצמו, רבי שמעון אומר גגות חצירות וקרפיפות כולן רשות אחד הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בבית אמר רב הלכה כרבי שמעון וקיי"ל בין עירבו בין לא עירבו כשמואל ורבי יוחנן עיין פרק קמא דשבת [ט' ע"א].
רב אמר אין מטלטלין בו אלא בארבע. ואף על גב דרב ושמואל אמרי הלכה כרבי שמעון, נפקא מינה לענין כלים ששבתו בתוך הבית, אי נמי כגון שהגגין יתירין על בית סאתים דלא אמרינן אז אסיק מחיצה.
במחיצות ניכרות כו"ע ל"פ דאמרינן גוד אסיק כי פליגי במחיצות שאינן ניכרות. שהבתים מחוברים ואין מחיצות ניכרות כדפירש בקונטרס. גגים שבולטין ראשיהם לרה"ר ועבדי כי ארזילא לפירוש רש"י דמפרש ארזילא בשיפוע כגגין שלנו דהוי כרמלית דלא מינכרא מחיצתא ופי תיקרא יורד וסותם ליכא למימר כיון דעביד כי ארזילא וגוד אחית ליכא משום בקיעת גדיים לרבנן ולרבי יוסי בר יהודה משום דלא הדרו מחיצתה והואיל וכן, כל הגג אסור דנפרץ במלואו לאותן בליטות דהוי כרמלית.
<h2>דף צ.</h2>
ספינה רב אמר מותר לטלטל בכולה דהא איכא מחיצות ואפי' לרבי זירא דאמר לעיל (פרק מי שהוציאוהו דף מ"ג) גבי יוצא חוץ לתחום (מחיצות להבריח) מים עשויות ולא יהלך כולה, הכא מודה כן פירש ר"י והלכה כרב ולעיל (פרק מי שהוציאוהו דף מ"ג) פיר' ר"י דהכא מיירי ביתירה מבית סאתים.
<h2>דף צב.</h2>
גג גדול הסמוך לקטן הגדול מותר והקטן אסור, חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת והקטנה אסורה מפני שהיא כפתחה של גדולה, גפנים בגדולה אסור לזרוע הקטנה, [ע"ב] גפנים בקטנה מותר לזרוע הגדולה. אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת איפכא אינה מתגרשת פיר' בקו' שתיהן שלה דאיכא למאן דאמר בגיטין (דף ע"ז) הדתנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה מדקאמרינן בגמרא והוא שעומדת בצד ביתה לאו אצל ביתה קאמר אלא בתוכה ממש דהא הכא אמר אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת אע"פ שעומדת אצל הגדול ולר"י נראה דהכא מיירי כשהשאילו לאשה חצר אחת וקאמר אשה בקטנה שהשאילו לה הקטנה לא השאילו לה הגדולה.
<h2>דף צב:</h2>
ציבור בקטנה ושליח צבור בגדולה כל האי מיירי לצרף לעשרה, אבל לענות אמן יהא שמיה רבא או קדיש וברכו אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת אחרי שיש עשרה בלא הוא.
<h2>דף צג:</h2>
דרש מרימר גידוד ה' ומחיצה ה' מצטרפין.
הדיורין הבאים בשבת הואיל והותרה הותרה איתמר כותל שבין שתי חצירות ונפל רב אמר אין מטלטלין אלא בארבעה ושמואל אומר [צ"ד ע"א] זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה. שמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל נגידו ליה גלימא אהדרינהו רב לאפיה אמר שמואל אי קפיד אבא קטרו ביה המנייא והאמר שמואל זה מטלטל עד עיקר מחיצה, כו' שמואל לצניעותא בעלמא הוא דעבד. ופסק רב אלפס הילכתא כשמואל דקיי"ל דיורין בשבת לא אסרי הואיל והותרה הותר'.
<h2>דף צד.</h2>
חצר שנפרצה לרה"ר המכניס מרשות היחיד לתוכה (או מתוכה לרה"י) חייב דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים וכו' בצידי רה"ר קמיפלגי רבי אליעזר סבר כרה"ר דמו ורבנן סברי לאו כרשות הרבים דמו.
חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכן בית וכו' וכן מבוי שניטל קורתו או לחיו מותרין ר' יוסי אומר הואיל ואסורין לעתיד לבא אסורין לאותה שבת [צ"ה ע"א] רב אמר הלכה כרבי יוסי ושמואל אומר הלכה כרבי יהודא. בסמוך מוקי לה בנפרצה לכרמלית פירש ר"י נראה דהילכתא כרב באיסורי ואפי' נפרצה לכרמלית הלכה כרבי יוסי דמחמיר והיכא דאיתנהו למחיצות אפי' רבי יוסי מוד' כדאמרינן פ' קמא [י"ז ע"א] הואיל והותרה הותרה.
<h2>דף צד:</h2>
אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה ושמואל אמר אסור. והילכתא כרב לפי' התוס' מיירי דאיכא שלשה מחיצות ומן הרביעית קצת ולפי' הקונטרס לא בעי כולי האי לעולם אמרינן פי תיקרא יורד וסותם עיין פ"ק דסוכה [י"ח ע"ב]. ופ' עושין פסין [כ"ה ע"א] ופ"ק דב"ב.
<h2>דף צה.</h2>
הבונה עלייה על שני בתים וכן גשרים המפולשים פלוגתא דרבי יהודא וחכמים.
המוצא תפלין מכניסם זוג זוג רבי גמליאל אומר שנים שנים במה דברים אמורים בישנות שיש בהן רצועות ומקושרות אבל חדשות שאינם מקושרות פטור מצאן צבתים זוזי זוזי כריכות דכרכי מחשיך עליהם כיון שאינו יכול להכניסן כולם אם מכניסן זוג זוג [ע"ב] ובסכנה כגון סכנת כותים כגון שעת השמד מכסן והולך לו אבל בסכנת לסטים מוליכן פחות מארבע אמו' ורישא מוקי לה בסוף פ"ק דביצה (דף ט"ו) דלא מינטרו מחמת כלבים והוי בזיון תפלין אם מניחו שם, אבל מנטרי מחמת כלבים אע"ג דלא מנטרי מחמת גנבים לא. עיין סוף פ"ק דביצה.
<h2>דף צה:</h2>
ר' שמעון אומר נותנין לחבירו וחבירו לחבירו. נראה דאם אין שם חבירים היה מתיר רבי שמעון להוליך פחות פחות מארבע אמות דלא גרע מכיס דפרק מי שהחשיך [קנ"ג ע"ב].
מקום יש בראש להניח שתי תפלין. אומר ר"י שמצא במדרש דשיעור רוחב תפלין שתי אצבעות כדאמרינן פ"ק דסוכה [ה' ע"א] ואמרינן פ"ק (דעירובין) [דערכין ג' ע"ב] שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם מניח תפלין וציץ היה במקום הראוי להניח תפלין אע"ג דגבי ציץ כתוב [שמות כ"ח] מצחו ומתרגימנן בית עינוהו ובתפלין כתיב [דברים י"א] בין עיניך עיין פ"ק דסוכה [ה' ע"א].
ידך זה קיבורת. הוא קבוצת בשר שבזרוע שבין המרפק שקו' קוד"ה ובין הכתף ולא כמו אותם שמפרש[י] קיבורת זה קבוצת בשר שבין פיסת יד למרפק דבכל מקום משמע תפלין הן בזרוע ובמסכת אהלות [פ"א מ"ח] משמע [דזרוע] הוא בין המרפק לכתף ובהקומץ רבה [ל"ז ע"ב] שיהא שימה כנגד הלב.
<h2>דף צו.</h2>
(ושמרתם) [ושמרת] את החוקה הזאת מכאן אמר רבינו תם דאפי' בני מערבא דהוו מברכין לשמור חוקיו ה"מ כשחולצין סמוך לחשיכה מיהו לא קיימא לן הכי עיין פרק לולב מסכת סוכה [ל"ט ע"א].
מימים פרט לשבת וי"ט. פר"י נראה דאדרשה דלאות סמוך ולכאורה אין להניח תפלין בחול המועד שאין צריך אות וכן פסקו בה"ג אבל בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ד] משמע שצריך להניח דגרסינן ההוא גברא דאבד תפיליו אמר ליה (רבה בר בר חנה) לספר' זיל הב ליה תפלין דידך ואת כתוב לך דתנן [מו"ק י"ח ע"א] כות' אדם תפלין לעצמו בחול המועד [אתא לקמיה דרב] אמר ליה רב זיל כתוב ליה להדיא, ומתניתין רב פשר לה להניחם לאחר המועד אבל לצורך המועד יכול לכתוב אף לאחרים וכן עמא דבר עד כאן לשון ר"י עיין בגליון סמ"ק רבינו פרץ היה מניח בלא ברכה.
מיכל בת שאול הוה מנחא תפלין ולאו מיחו בה חכמים בפסיקתא [רבתי פכ"ב] שאשתו של יונה הושבה מיכל בת כושי מיחו בה חכמים.
דילמא (לא) סבר לה כרבי יוסי דאומר נשים סומכות רשות מכאן אומר ר"ת מותר לנשים לברך על מצות עשה שהזמן גרמא אע"ג דרבי מאיר ורבי יהודא פליגי עליה הלכה כרבי יוסי (לעיל) [ועוד] הביא ראי' מפרק החובל [פ"ז ע"א] מסומא, ומה שהאשה עולה למנין ז' (ומברכין) [ומברכת] קריאת התורה אומר ר"ת דאין ראי' דברכת קריאת התורה לאו משום תלמוד תורה דאפי' בירך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך אע"פ שכבר בירך בקריאה ראשונה ומקטן מברך ברכת המזון אע"פ שהוא פטור אין ראי' לאשה דקטן אתי לכלל חיובא.
<h2>דף צז.</h2>
אמר רב חסדא זאת אומרת עניבה פסולה בתפלין. ואפי' לרבי יהודא שרינן עניבה בתפילין דמסתמא דעתו להתיר ולעשות קשר גמור בחול.
אביי אמר רבי יהודה לטעמיה פר"י קצת היה נראה דהלכה כר' יהודה דעניבה קשירה היא (מדפריך) [מדמסיק] אביי סתם משנה כר' יודא, מיהו מדפריך סתמא דתלמודא וליענבי מיענב משמע דאין הלכה כר' יודא, מכאן אומר ר"ת דאין צריך בכל יום להתיר קשר תפלין ולחזור ולקשור דא"כ חדשות אמאי אסור לקשור הא לא הוי קשר של קיימא עיין פ"ק דחולין [ט' ע"א] ופ' הקומץ רבה [ל"ה ע"ב].
קשר של תפלין הלכה למשה מסיני. פירש בקונטרס הוא דמי לד' ובתפירתו עשוי כמין שי"ן ורצועה קבועה בהן וראשה כפוף ודומה ליו"ד. ואין נר' לר"י דאין הלכה למשה מסיני אלא שי"ן בלבד, עיין פ' במה מדליקין [כ"ח ע"ב].
נוייהון לבר פירש ר"י אקשר קאי, נוי הקשר יפנה לצד חוץ. אותו צד שנראה בעיניו ד'.
לוקח תפלין ממי שאינו מומחה. והא דאמרינן (פ' התכלת דף מ"ב) תפלין יש להם בדיקה ואינה ניקנית אלא מן המומחין, אומר ר"י דודאי לכתחילה אין לוקחין אלא מן המומחין שלא יצטרך לקרוע התפר ולבודקה ואיכא בזיון תפלין, הכא איירי בדיעבד שכבר לקח.
<h2>דף צז:</h2>
קרי בספר על האיסקופה נתגלגל הספר מידו גוללו אצלו היה קורא בראש הגג נתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב דאי לא מהפך ליה איכא ביזיון.
<h2>דף צח.</h2>
ואסור לזרוק כתבי קודש משום ביזיון.
אבל היכא דאפשר קיי"ל כותבי ספרים תפלין ומזוזות לא התירו להם להפוך יריעה על פניה אלא פורש עליה את הבגד.
<h2>דף צח:</h2>
במה דברים אמורים בכותל משופע, אבל כותל שאינו משופע אפי' למטה משלשה טפחים גוללו אצלו דברי רבי יהודה שר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו, מאי טעמא בעינן הנחה על גבי משהו.
זיז אי דלית ביה ארבעה אפי' כנגד חלונות לא ישתמש. משמע מתוך פירוש הקונטרס דברוחב ארבעה משתמש כלים הנשברים, אבל שאין רוחב ארבעה לא ישתמש אפי' כלים הנשברים דהוי כאילו (שרי) [שדי] להו להדיא. ונראה לר"י דברוחב ארבעה שרי ליתן אפי' כלים שאין נשברים ומתניתין ברוחב כל שהוא דסתם זיז אינו רחב ארבעה.
עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, ובלבד שלא יוציא לחוץ לארבע אמות. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן לא ירוק רבי יודא אומר אף מי שנתלש רוק בפיו לא יהלך ארבע אמות עד שירוק.
<h2>דף צט.</h2>
השתין ורק בשוגג חייב חטאת אע"פ שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה, דמחשבתו משוי ליה מקום.
היה אוכל דבילה בידים מסואבות פירש בקונטרס דבילה של תרומה אבל ר"י מפרש אפי' בחולין דידים הפוסלות בתרומה מטמאין את הרוק להיות תחילה, דרוק משקה חשוב וכן משמע בחגיגה [כ' ע"א] נימא ניפסק ליה וקשרתיה בפיה ובשעה שנארג עדיין היה רוק עליה לח שניטמא מחמת ידים שהמשקה מטמא בכל שהוא.
אמר רבי שמעון בן לקיש כיח בפני רבו חייב מיתה שנאמר [משלי ח'] כל משנאי אהבו מות, כיח אמאי מניס אניס, כיח ורק קאמר.
לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברה"ר, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה וכן בגת.
<h2>דף צט:</h2>
קולט אדם מן המזחילה מעשרה טפחים מן הצנור ומן כל מקום ושותה קולט אין אבל מצרף לא.
תניא לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויגביה ידו למעלה מעשרה פחות משלש סמוך לגג. פירש ר"י אפי' לרבי שמעון לא יצרף מגגו של חבירו שגבוה עשרה טפחים ולהביאם לבית קאמר. והא דאמרינן בגיטין פרק הזורק [ע"ט ע"ב] לא יעמוד בגגו ויקלוט מי גשמים מגגו של חבירו, היינו להביאם לבית, הא צריך לומר דאיירי בששבתו בגג דאי לאו הכי שרי לקלוט כדאמרינן הכא אבל קולט הוא ושותה.
מן הצנור מכל מקום ושותה אם יש בצינור ד' על ד' אסור מפני שמוציאין מרשות לרשות.
בור ברשות הרבים וחוליתו גבוה עשרה חלון שעל גבה ממלאין ממנה בשבת. כיון דחוליתו גבוה י' קיי"ל דאין רה"ר למעלה מי' אלא מקום פטור הוא לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת. וכן אשפה ברה"ר גבוה י' טפחים חלון שעל גביו זורקין לה בשבת באשפה של רבים שאין עשויה לפנות.
אילן המיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים מטלטלין תחתיו ובדעביד ליה בהוצא ודפנא דלא ליזול וליתיה ברוח מצויה דכל מחיצות שאין יכול לעמוד ברוח מצויה אינו מחיצות.
אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים שכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין יותר מבית סאתים.
<h2>דף ק.</h2>
שרשים גבוהים מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהם מפני שאסור להשתמש באילן, אבל אם אין גבוה מן הארץ ג' טפחים הרי הם כקרקע ומותר לישב עליהם ואם יש חלל תחתיהן ג' אעפ"י שצדה אחד שוה לארץ אסור לישב עליהם לפי שאין עולין וניתלין באילן ולא נסמכים עליהן ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום, אחד אילן ואחד בהמה, אבל בור שיח ומערה וגדר מטפס ועולה מטפס ויורד אפי' הן מאה אמה. תני חדא עלה אסור לירד, ותניא אידך עלה מותר לירד, לא קשיא כאן בשוגג וכאן במזיד.
<h2>דף ק:</h2>
תני חדא מותר לילך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך אסור וכו', הא בימות החמה הא בימות הגשמים ואי בעית אימא הא והא בימות הגשמים הא אסיים מסאני, ואבע"א הא בלחים והא ביבשים, והאידנא דסבירא לן כרבי שמעון מותר דבר שאין מתכוין כולהו שרי. פירש ר"י דהאי היתר לא קאי אלא בעשבים דשרי בכל עניין אבל באילן אין להוכיח היתר אפי' ביבש דשייך למיגזר טפי באילן משום דמינכר מילתיה טפי דנתרי קינסי.
אסור לאדם לכוף אשתו לדבר מצוה פירוש לתשמיש. כל הכופה אשתו לדבר מצוה הויין ליה בנים שאינן מהוגנים ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה שלא לדעת, אבל לדעת הויין ליה בנים זכרים.
<h2>דף קא.</h2>
הדלת שבמוקצה והדקים שבפרצה הם הקוצים שסותמים הפרצה. אין נועלין בהם אא"כ גבוהים מן הארץ. בזמן שהם קשורים ותלויים נועלין בהם בשבת ואין צריך לומר בי"ט. תני רבי חייא דלת אלמנה (פי' שאינה מתוקנת כראוי) נגררת אין נועלין בה.
וכן ביצה יראה שאנו מסדרים ככר מכאן וככר מכאן וככר על גביהן או בספרים ליכא איסורא אלא בשצריך לאויר שתחתיהן, אי נמי לא דמי לבנין אלא כשעושה על גבי קרקע. עיין ריש פרק כירה [ל"ו ע"ב] ובמסכת ביצה [ל"ב ע"ב].
לא יעמוד ברה"י ויפתח ברה"ר או איפכא אמרו לו מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלם שהיו נועלין ומניחין המפתח בחלון שע"ג פתח רבי יוסי אומר שוק של צמרים היה.
<h2>דף קא:</h2>
ת"ר שערי גינה הפתוחים לרשות הרבים וכו'. וחכמים אומרים אף בזמן שהמנעול למעלה מי' טפחים מביא מפתח מערב שבת ומניח באסקופה ולמחר פותח ונועל בו ומחזירו לאסקופה או בחלון שעל גבה, ואם יש בחלון ארבעה על ארבעה אסור מפני שמוציא מרשות לרשות. ומנעול איירי דלית ביה ארבעה על ארבעה ובחוקקין להשלים קא מיפלגי.
נגר שיש בראשו קלוסטרא רבי אליעזר אוסר ורבי יוסי מתיר אמר רבי יוסי נוהגין היו איסור עד שבא רבן גמליאל והתירו להם בניטל באגודו כולי עלמא לא פליגי דשרו כי פליגי דאין ניטל באגודו והילכתא כרבי יוסי פירש ר"י הא דהתירו להם משום דסבורים היו דאסור, אבל יודעין שמותרין ונהגו בו איסור להחמיר אין מתירין להם אא"כ ישאלו לחכם כמו נדר עיין פרק מקום שנהגו [נ"א ע"א] ופרק ואילו נדרים [פ"א ע"ב].
<h2>דף קב.</h2>
ת"ר איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש, אבל לא במדינה כל שקשור ותלוי וראשו אחד מגיע לארץ, רבי יהודא אומר אף במדינה מותר איזהו שבמדינה אסור כל שאינו לא קשור ולא תלוי שומטו ומניחו בקרן זוית. הלכה כרבי יודא והוא שקשור בדלת ואם ניטל באיגודו אפי' אינו תלוי אלא בבריח של דלת מותר כרבי טבלא במדינה. פירש ר"י אבל במקדש לא פסקינן כרבי יודא.
רבי יודא אומר נקמז אסור דמחזי כבונה דנוגע בקרקע והלכה כרבי יודא.
ההוא שריתא (פירוש קורה) ואסיתא דהוו שקלו בה עשרה ושדיוה אדשא (אמר מותר) דתורת כלי עליה.
הנהו דיכרי כו' אמר להו זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח. ואם תאמר ולימא לבוד מכילה זו לזו לפי מה דפירש בקונטרס דיש כילות קטנות, ותירץ הא דאמרינן לבוד הני מילי להקל להחשב אהל כדי להחשב למחר תוספת אהל, אבל לומר לבוד להחמיר לא אמרינן דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך שלשה בין זה לזה או שני קנים שיהא חשוב אהל.
כילת חתנים מותר לנטותה ולפורקה בשבת כגון שאין בגגה טפח ולא תוך שלשה לגגה טפח ושאין בשיפועה טפח עייין פרק (הישן) [קמא דסוכה י"ט ע"ב] ופרק תולין [קל"ח ע"ב].
<h2>דף קב:</h2>
אמר רב ששת סיינא שרי והתניא סיינא אסור לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש בקונטרס דטעמא לא משום מאהל הוא ולפי זה מותרים אותם כובעים של לבד אע"ג שמאהל טפח ובלבד שיהא קשור תחת גרונו שלא יפול אבל רבינו חננאל מפרש דמיהדק אסור כשהטפח היוצא מן הכובע חזק ואינו נכפף ונראה אהל לפי זה כובעים אסורים עיין בספר התרומה.
מחזירין ציר התחתון במקדש אבל לא במדינה, והעליון כאן וכאן לא יחזיר. גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת.
מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה ואם לכתחילה כאן וכאן ואסור.
ת"ר רטייה שפירשה מעל גבי המכה בשבת מחזירין אותה, רבי יהודה אומר הוחלקה למטה דוחקה למעלה, למעלה דוחקה למטה, מגלה מקצת הרטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה מקצת הרטייה ומקנח פי המכה, ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח ואם מירח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלוקת כשפירשה על גבי כלי אבל פירשה על גבי קרקע דברי הכל אסור. וקיי"ל כתנא קמא אע"ג דאמר רב יהודא הלכה כרבי יודא לית הילכתא כותיה דהא רב אסי דהוא בתרא עבד עובדא כוותיה דת"ק מהא דנפלה ליה אבי סדייה ואהדרה ואמר לא שמיע לי וכו'.
קושרים נימא במקדש אבל לא במדינה אבל בכלי כאן וכאן אסור.
<h2>דף קג.</h2>
חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור.
<h2>דף קג:</h2>
כהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה ואם הוציא דם כאן וכאן אסור.
<h2>דף קד.</h2>
לישמעינן צלצול קטן (או) [אי] צילצול אסור במדינה (פירש ר"י) [פריך] שפיר לישמעינן צלצול במקדש מותר ובמדינה אסור, אבל נראה לר"י דצלצול שרי במדינה לכרוך על המכה והכי פריך ליתני מתניתין כהן שלקה באצבעו כורך לו צילצול בין במקדש בין במדינה ואם הוציא דם כאן וכאן אסור.
בוזקין (פירוש מפזרין) מלח על גבי הכבש בשביל שלא יחליקו דרש רבא חצר שנתקלקל במי גשמים מביא תבן ומרדה בבית כשהו' מרדה לא ירדה לא בסל ולא בקופה אלא בשולי קופה שנשברה ונשארו בה שוליים אי נמי הופך הקופה ונותנן על שולייה דהיינו שנוי אבל ביד נראה לר"י דאסור.
וממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בשבת ומבור הקר ביום טוב.
עולא איקלע לבי רב מנשה אתא גברא טריף אבבא אמר מאן האי ליתחיל גופי דקא מחיל שבתא אמר ליה רבה לא אסרו אלא קולו של שיר בלבד. ואותביה עולא מהא דתניא מעלין בדיופי ומטיפין מי אדק לחולי בשבת לחולי אין לבריא לא ומשני כגון דתיר ובעי לאינומי והיינו טעמא דההיא דאסור דמשמע קלא דזמזומי אלא הא דאמר רב יודא נשים המשחקות באגוזים אסור, מאי טעמא לאו משום (דלאולודי) קלא אסור, ומשני לא משום משוי גומות. פירש ר"י (מהא) [מיהו] דאין למחות בנשים ובתינוקות דמוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין פסק רבינו חננאל והילכתא כעולא ואפי' קול שאינו של שיר אסור ואשינויי לא סמכינן, ורב אלפס ורב יודא בר (עילאי) [ברזילי] פסקו כרבה דרב אחא בר יעקב מתרץ אליביה ואמימר נמי קאי כוותיה די שרא למימלא בגלגל במחוזה. לעניין לומר לכותי לנגן בכלי שיר לנישואין ולשמש לדפוק בפתח לבית הכנסת בשבת, עיין פרק בתרא דביצה [ל"ו ע"ב].
גזירה שמא ישקה לגינתו ולחורבתו פירש רבינו תם דוקא בגלגלים גדולים [ש]ממלאים מים הרבה ביחד אבל הגלגלים קטנים שלנו מותר למלאות מים בשבת.
<h2>דף קד:</h2>
מבור הקר אמר רב נחמן באר מים חיים שנאמר [ירמיה ו'] בהקיר באר מימיה. תניא לא כל הבורות (הקורות) [הקרות] אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה מנו נביאים שבניהם (והתירום) ולא נביאים שבניהם אלא מנהג אבותיהם.
שרץ הנמצא במקדש כהן מוציא בהמיינו דברי רבי יוחנן בן ברוקה שלא לשהות את הטומאה, רבי יודא אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה, מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם למזבח דברי רבי שמעון בן ננס רבי עקיבא אומר מקום שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר כל המקומות כופין עליו (פסנתר) [פסכתר] (פירוש סיר של נחושת) רבי שמעון אומר כל שהתיר לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא שבות.
